בעל הבית השתגע: לברון ג'יימס מנצח למיאמי את הסדרה

הפסיכולוגיה היא האלמנט שהכי קשה לנתח בספורט. לא תמצאו נתונים סטטיסטיים שמסבירים אותה, היא מופיעה במקומות שחורגים מהחשיבה הרציונלית. יותר מכל דבר אחר, הניצחון של מיאמי על שיקגו במשחק השלישי היה מאסטרפיס של שליטה פסיכולוגית במשחק, בניהולם של אריק ספולסטרה ולברון ג'יימס.

הרגעים המשמעותיים ביותר במשחק היו בפתיחת הרבע השני. כריס בוש לא התחיל טוב את המשחק, הוא החטיא כמה זריקות ברבע הראשון, נראה לא מרוכז ואיבד כדור בתחילת הרבע השני. מה החליטו במיאמי לעשות? דווקא במצב הזה, ללכת עליו בכוח כל התקפה. כי בוש, בטח בגרסתו החדשה כגלגל שלישי, ניזון מהתחושה שסומכים עליו דווקא ברגעים בהם לא הולך לו, מתוך התחושה הזאת הוא מייצר מוטיבציות שרוב הזמן נדמה שלא קיימות בתוכו. ההחלטה להכניס את בוש בכוח למשחק התבררה כהחלטה של המשחק: מיאמי הרוויחה שלושה רבעים מושלמים של בוש.

גם בצד השני שחקן של מצבי רוח משתנים נכנס לזון בפתיחת הרבע השני - קרלוס בוזר. ההבדל היה שבעוד שלברון, ואחר כך וויד, דאגו להזין את בוש, אצל הבולס הדקות הטובות של בוזר היו כאשר רוז נח, וכאשר הסופרסטאר חזר בוזר נרגע. הוא המשיך לייצר נקודות במחצית השנייה, אבל רק כרול פלייר - דרך ריבאונד התקפה ואסיסטים של נואה. בשום שלב שבו רוז היה על הפרקט, בוזר לא קיבל כדור בפוסט במטרה לעבוד מתחת לסל. בוש כן קיבל מהכוכבים שלידו את הקרדיט הזה, לכן הוא הרגיש כוכב בעצמו וייצר כמה סלים קשים ברגעים מכריעים. בוזר, מנגד, סיים משחק עם מספרים יפים אבל עם השפעה הרבה פחות גדולה על המתרחש.

לאפשר לשחקנים סביבך להרגיש טוב עם עצמם, זה משהו שהכוכבים הגדולים מפתחים עם הזמן. טבעי שרוז עדיין לא שם, אבל אחד המבחנים הגדולים ביותר שלו יהיו לפתח את התכונה הזאת, בעיקר סביב בוזר. אלן אייברסון, למשל, מעולם לא למד לעשות את זה, ולכן בלט במיוחד דווקא בקבוצת רול פליירס ולא כששיחקו לידו שחקנים איכותיים.

לברון, לעומת זאת, הביא את תחום הניהול הפסיכולוגי לשיא הלילה. לכל אורך המשחק, גם בדקות בהן לא נגע בכדור, הייתה תחושה שלמיאמי יש בעל בית על המגרש, יש מישהו שאפשר לסמוך עליו שיידע מה לעשות אם המשחק יסתבך. הוא דאג לשים את הכדור בידיים של השחקנים הנכונים בכל שלב, סיפק לכל אחד שניים-שלושה מבטים פנויים במקומות האהובים עליהם וברגעים שבהם הם היו חמים, ובדקות בהן מיאמי הובילה די בבטחה הוא א?פשר לוויד לנהל את העניינים למרות יום לא טוב של פלאש.

מי שהשנאה לאדם שמחוץ למגרש לא מאפשרת לו ליהנות מלברון השחקן, מפספס את ההתפתחות של שחקן כדורסל ייחודי, שמוצא בשבועות האחרונים את הנישה הנכונה עבורו. הלילה היה, לטעמי, אחד המשחקים הטובים בקריירה של לברון דווקא בגלל שהרבה יותר מתאים לו להיות המנהל מהיוצר. ניתן לטעון שהוא תפקד כמו מג'יק ג'ונסון בהתקפה וסקוטי פיפן בהגנה, אבל כל השוואה תעשה עוול לייחודיות של קינג ג'יימס - זה לא באמת דומה לשום דבר שראינו עד היום.

הפסיכולוגיה, אגב, לא נגמרת בתוך הקבוצה, יש חשיבות עצומה גם להשפעה על היריבה. בנקודה הזאת שני היתרונות הבולטים של ספולסטרה על תיבודו באים לידי ביטוי: חוש טוב יותר לאלמנטים פסיכולוגיים (ניהול הדקות של צ'אלמרס חסר היציבות, למשל) ועבודה מדהימה של הצוות שלו בין המשחקים. הלילה שני הגורמים השתלבו לכך שמיאמי נכנסה לראש של דרק רוז. הצוות של ההיט למד לעומק את החדירות של ה-MVP, הם יודעים לאיזה כיוון הוא מוסר בכל סוג של חדירה ויודעים גם שהוא הרבה יותר אפקטיבי בחדירות ימינה. העזרה עליו תמיד הגיעה מצד שמאל של ההגנה וימין שלו, התזמון היה כזה שלא הותיר לו זמן למסור. התוצאה הייתה שרוז היה עסוק רוב המשחק בעצמו. הוא השיג כמה סלים גדולים, אבל לא יצר מומנטום ולא הצליח להפעיל את החברים.

הטעות הפסיכולוגית המשמעותית של תיבודו הייתה ההחלטה להוציא את נואה שלוש דקות וחצי לסיום. הסנטר הנמרץ בדיוק ביצע עבירה חמישית, נראה עצבני, מחא כפיים לשופטים והיה על סף טכנית. ההיגיון אמר להוציא אותו. אבל נואה ידע בדיוק מה הוא עושה - המשחק היה קרוב ללהיות גמור ומישהו בבולס היה צריך להתחיל להכניס את הקבוצה לעצבים לקראת המשחק הקריטי עוד יומיים. אם נואה לא היה יוצא אין לי ספק שהוא היה מפעיל לחץ על השופטים, מקבל טכנית או אולי אפילו מורחק, הופך את השופטים לעניין שמדברים עליו ומכניס את החברים בקבוצה לאנרגיות אחרות.

שיקגו זקוקה בדיוק לזה. כרגע יש סדרה שנראית שוויונית מבחינה מקצועית - הבולס ממשיכים לייצר 7-8 זריקות יותר ממיאמי כל משחק וזה פער שמקזז את ההבדל באחוזים, אבל השליטה הפסיכולוגית המוחלטת היא של מיאמי. ההיט יוצאים מהמשחק בתחושה שהם ניצחו בקלות, בלי שלברון אפילו נאלץ להעלות להילוך גבוה כמו במשחק השני, הבולס יוצאים בתחושה שהם לא בטוחים אם יש להם פתרון ליריבה שמולם. המשחק הרביעי הופך למשחק שהם חייבים לנצח.