סיכום מחזור ליגת העל: חצי מגרש להשכרה

הריב השכונתי שהתפתח אמש (שבת) בתכנית 'שער השבת' וגלש לקללות קשות ושפה גסה בין העיתונאי משה פרימו לדבר הזה שנקרא תומר סיני, סגר בצורה הולמת מחזור סיום עונה עגום למדי. אשקלון, כאילו עיר של כדורגל שמתאחדת כדי להילחם על חייה, נכנעת בביתה בקלות מבישה ואדישה לקבוצה שהיא קצת יותר טובה ממנה. בלי מלחמה, בלי כבוד. בני סכנין ניצלה זאת כי פגשה במחזור האחרון קבוצה נרפית שהיום אנו מבינים שהפסידה בצדק לאותה הפועל אשקלון במחזור הקודם, וכבשה שער מקרי שהספיק לה לחגוג בסיום. הדבר היחיד שהצדיק את הדרמה המלאכותית היו היציעים המפוצצים בסכנין, שהזכירו את אלו מימק"א מלפני 30 שנה. אבל אז התפוצץ שם חזיז וענן מכוער של אלימות השתלט על האווירה הצבעונית. קדמו לכך פיטוריו הברבריים של תומר קשטן מהפועל כפר סבא, שלושה ימים לפני קרב הפלייאוף הגורלי מול הפועל פתח תקווה, משחק אליו נגרר לא מעט בגלל שיטת הקיזוז. נכון שזו ליגה לאומית, אבל מישהו מזהה הבדל בשרשרת האירועים המעציבה הזו?

מאוד קל לשייך זאת לתחתית הליגה, אבל צורת ההתנהלות הזו אפיינה את העונה של יותר מדי קבוצות. במקום שהמסר שייצא מ-2010/11 יהיה המקצוענות היעילה של מכבי חיפה, הרוב עדיין פועלים לפי הסטנדרטים של אלי טביב ומוני הראל – הטיפוסים הכי שליליים בכל סיכום עונה שמכבד את עצמו. בבית"ר שוב לא משלמים משכורות, אוהדי הפועל פתח תקווה מתרסקים על הגדר באשקלון ואוהדי סכנין מספרים שירו עליהם כדורי גומי. שוב חזרנו לימי הגשש החיוור, לימים בהם ענף הכדורגל הוא חלון לישראל הלא מוצלחת. שוב הילד המיוחד הזה נכנע להרגלים שלו, לתדמית שלו, הכי רחוק ממי שאמורה להיות מושא הערצה שלו – מכבי חיפה. בתקופה בה הוא נאבק על זכות קיומו האותנטית והקהילתית, אל מול מפלצות הרייטינג של מותגי הכדורגל האירופי, כל אחד ואחד צריך לעשות מעט יותר מהרגיל כדי לשנות זאת ולמזער את סכנת החוסר רלוונטיות. התוצאה ההפוכה לפניכם.

ולא שהיתה עונה רעה. היתה לנו קבוצה בליגת האלופות, היתה לנו סוג של המשכיות ליריבות הספורטיבית בין מכבי חיפה להפועל תל אביב, היו לנו גם סינדרלות חביבות כמו נתניה, קרית שמונה ועכו, והיה לנו גם את דרור קשטן הנצחי. אבל איכשהו הכל נעטף בהתנהגות שלא ראויה למעמד. בחוסר בושה. בחוסר כבוד. כל כך נמאס להגיד את המילה הזו, אבל אחרי "העימות הטלוויזיוני" בין סיני לפרימו שוב אין דרך טובה יותר לתאר את החוויה שבקרוב נתחיל להתגעגע אליה – שכונה.

זו, בגדול, תמצית הסיבה לכך שאנחנו מסיימים את 2010/11 עם כתובת ענקית על הקיר: מכבי חיפה ועוד 15. המשפט הזה של מוטל'ה שפיגלר נולד כסיסמא לעליונות של מכבי נתניה ב-1982/3, אבל הוא הולם יותר את מכבי חיפה של העשורים האחרונים. בעונה הבאה ליעקב שחר יש הזדמנות אדירה להגדיל בענק את הפער משאר הליגה ולהתקרב בצעד נוסף לשליטה שיש למכבי תל אביב בכדורסל, לא מעט בזכות הדברים שנאמרו קודם על הנעשה בליגה שמתחת למכבי חיפה. היריבה הגדולה שהיתה לה בשנתיים האחרונות, הפועל תל אביב, התפוגגה. היא תסתפק בבניית קבוצה מוצלחת בעונה הבאה ולאור ההתפתחויות האחרונות אפילו בפחות מכך. בבית"ר כרגיל נכנסים לעוד קיץ של אי ודאות. בני יהודה, לשם שינוי, תצטרף אליה. מספיק מדכא, לא?

את יעקב שחר זה לא אמור לדכא. זה אמור להמריץ. אחרי שהביס את גאידמק ומחץ את קואליציית הראל-טביב, הוא יכול לחסל סופית לשנים הקרובות את שארית ההתנגדות שהיא בעצם עקשנותו של מיטש גולדהאר להמשיך במכבי תל אביב. בימי גאידמק שחר טווה את תכנית ההרזיה החסכנית של מכבי חיפה, לפיה הצעירים יובילו מעתה את המועדון. יכול להיות שהמציאות החדשה שנוצרה מחייבת תכנית קצת אחרת. תכנית רכש מעט יותר מושקעת שמשלבת בתוכה את הבסיס הנהדר ממחלקת הנוער. לא על חשבון, אלא ביחד. דווקא כשהיריבות נחלשות, זה הזמן לחזק לעומק את הקבוצה ולבסס את היתרון שלה. שחר, בניגוד למתחריו, יודע איך לעשות זאת. מסע קניות מדויק של טאלנטים ישראלים וזרים טובים יותר ממה שיש היום הוא רעיון שמתכתב נהדר עם היעדים הבאים של מכבי חיפה, שאחד מהם הוא אליפות שנייה ברציפות שתכריז על עוד עשור ללא תחרות אמיתית. בהנחה שמכבי חיפה עשויה להעפיל לשלב הבתים של ליגת האלופות, סגל עמוק ואיכותי יותר הוא לא רק השקעה מחושבת, הוא גם צו השעה.

שאת העונה הזו, שהחלה מחוץ לקווים של אימוני בית"ר ירושלים, מסיים טוטו תמוז עם 21 שערים.

בסיום המשחק מול מכבי נתניה, נשאל מאמן מכבי תל אביב, מוטי איוניר, האם הוא הולך לבנות בעונה הבאה קבוצה לאליפות. התשובה של איוניר, כמו כל מאמן במכבי תל אביב במחזורי הסיום של העונות הקודמות, היתה פחות או יותר כך: כן ולא. או ליתר דיוק: לא וכן. לא, משמע: הכי חשובה הדרך שהתחלנו בה. כן, משמע: במכבי תל אביב תמיד רוצים אליפות... בלה, בלה, בלה. כשרואים כיצד מכבי תל אביב ממשיכה במסורת ארוכת השנים של הצטיינות בגארבג' טיים, מובן למה איוניר התייחס לסוגיית הגדרת המטרות במועדון בדיוק כמו קודמיו.

אלא שלמרות העונה המאכזבת, מכבי תל אביב תמצא בעונה הבאה הזדמנות. שונה מזו של מכבי חיפה, אבל עדיין הזדמנות: להיכנס לחלל של הפועל תל אביב בתור הקבוצה השנייה בטיבה בליגה. מכאן הדברים יהיו הרבה יותר ברורים לה. בל נשכח, הסגל של מכבי תל אביב חווה משהו השנה שיכול לעזור לה להתמודד עם זה שוב בצורה טובה יותר. אם הבסיס הזה יכלול באמת שחקנים כמו ברק יצחקי, אלירן עטר וגל אלברמן, הלקח מ-2010/11 יהיה פשוט יותר להבנה. מכבי תל אביב יכולה בהחלטה להיכנס לחלל שהפועל תל אביב אמורה לפנות בקרוב. היחלשות הליגה אמורה לשרת אותה. אין סיבה שלא תכוון למקום אחד גבוה יותר, משם זה כבר יהיה הרבה יותר ברור איך מטפסים למקום הראשון. אם מכבי חיפה תעפיל לליגת האלופות, הדרך לשם יכולה אפילו להתקצר.

האם מכבי תל אביב באמת תנצל את ההזדמנות הזו, זו כבר שאלה אחרת.

הדבר שבלט אולי יותר מכל משידור המשחק בין אשקלון לפתח תקווה הוא המגרש הפיראטי, שסיפק במה מושלמת לעליבות הכללית. זה הזכיר את המגרשים משנות ה-70 וה-80, שפשוט מסרבים להיעלם מחיינו, בדיוק כמו טיפוסים כמו אזגי, הראל או הגוף המכונה הנהלת בני סכנין. משכך הכאבים היחיד שנראה באופק כנגד אותם טייקונים שליליים שמתעקשים להשאיר את הענף בגובה העיניים שלהם הם האצטדיונים החדשים שנבנים בנתניה, בפתח תקווה, בחיפה, בעכו. אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות, שלא הביע העונה שום עמדה ערכית ושיפוטית על התופעות האלה, צריך דבר ראשון על הבוקר להרים טלפון למנהלי הפרויקטים של האצטדיונים הבאים, ולנסות להאיץ בהם ככל שיוכל. כמות האנשים שמוכנים לספוג רמה כזו ועוד להגיע לאצטדיונים כאלה הולכת ופוחתת.

ללוזון שווה גם להתקשר על הדרך לראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, ולשאול גם אותו: למה הוא לא בונה אצטדיון לקבוצה אמיתית שחייבת בית חדש כמו בני יהודה. מדובר באחד הכוחות הכי חשובים במה שנקרא הבטן החזקה של הכדורגל הישראלי. איך, מר חולדאי, הסכמת לשפץ אולם כמו נוקיה לקבוצה הכי עשירה בישראל תמורת 216.8 מיליון שקל, בחריגה של יותר מ-100 מיליון שקל, לא פחות, מההערכה הראשונית, ואין לך כמה עשרות מיליונים כדי להקים בית קטן ומודרני לקבוצה שבאמת מייצגת את העיר שלך כמו בני יהודה? אי אפשר היה להסתפק בשיפוץ פחות גרנדיוזי ולחלק את הכסף כדי שיספיק לכולם. רק מהחריגה היה אפשר להבטיח את העתיד של בני יהודה ל-20 השנים הבאות.