עבור האהבה, מותר לשבור הבטחה

דווקא ביום חג נוטה אוהד כדורגל להיזכר ברגעים הקשים. עונת 2007/8 מהווה עבורי, כאוהד עירוני ראשון לציון דאז, צלקת לכל החיים. קבוצה מוכשרת שהסתערה על צמרת הליגה הלאומית, התרסקה בסיבוב שלישי מזוויע כשהשחקנים לא זוכים למשכורות, והגיעה במחזור האחרון למצב בו ניצחון ביתי על בני לוד משאיר אותה עונה נוספת בליגה. שער של שלומי אדרי קירב אותנו להישארות, אולם גול של ינון ברדה בדקה ה-85 שלח אותנו לליגה הארצית המקוללת (שמאז כבר הספיקה להיכחד). באותו רגע ארור, נשבעתי שלא אסלח לעולם לברדה על השער שהוריד אותנו ליגה.

דווקא ברגע השפל הגדול, כשהמועדון על סף קריסה הגיעו המושיעים הגדולים של המועדון, הבעלים רביב ספיר ורון חדד. השניים החליטו לבנות מחדש, ואחרי עונה שבה שבע קבוצות עלו מהארצית שכללה גם נסיעות הזויות לכפר קנא וטמרה, חזרנו לליגה השנייה. בשנה שעברה הבטיח ספיר לבנות שלד שיתאים ללאומית וייאבק בצמרת. באמצע העונה, כשהעניינים לא דפקו, נחתו בקבוצה בזה אחר זה כוכבי ליגת העל, ואחד – ינון ברדה. שבועיים לפני כן, ברדה שיחק נגדנו במדי מכבי באר שבע וכהרגלי בקודש לא חסכתי ממנו את מה שאני חושב עליו. כעת, אמרתי לעצמי, חובת ההוכחה מוטלת דווקא עליו, לגרום לי לסלוח לו.

כששרק חיים יעקב את שריקת הסיום במגרש ברעננה הבטתי לכיוונו של ספיר וראיתי את האושר בפניו. נזכרתי איך הבטיח ניהול שפוי, הצבת מטרות ודרך שממנה לא סרים גם כשלא כל כך הולך, ולפתע, לאחר שלוש עונות בלבד, אנחנו שוב בליגת העל. בחדר ההלבשה, כשאני רוקד עם דייויד גומז ורוג'רס קולה עם דמעות של אושר בעיניי, תפסתי את ברדה, אותו אחד שנשבעתי שלא אסלח לו, והענקתי לו חיבוק חם ואוהב, מכל הלב. מסתבר שיש דברים שעבורם שווה לשבור הבטחות – ביניהם עליית ליגה.

אוהד הכדורגל הממוצע מסתכל על העליה של הפועל ראשון לציון וכנראה אומר לעצמו באנחה: "שוב חוזר הביקור השנתי בסופרלנד". כמה שעות אחרי שחגגנו, אני שוב מעיף מבט על טבלת ליגת העל ורואה שבעונה הבאה נשחק עם קבוצות שבשנים האחרונות נהניתי לראות רק בטלוויזיה, ועדיין מתקשה להאמין את גודל הבשורה.

אני לא חולם שניקח אליפות, או שנרוץ בצמרת. תנו לי לתקוע יתד בליגה, להיות ה"קרית שמונה של המרכז", לרשום כמה ניצחונות על הגדולות. אין לקבוצה הכתומה יומרות וציפיות בשמיים, אבל בדרך שהיא הולכת - בניית מערכת מסודרת עם שחקני בית ורכש מתאים - אפשר לחלום בקטן גם בעונה הבאה. אין לי ספק שאף אחת לא תלקק דבש אצלנו בחולות, כשתפגוש את הקבוצה הקטנה עם הלב הענק.