סוף סוף לברון יודע את מקומו: בלוג המזרח

הבשורה הגדולה של המשחק השני בגמר המזרח היא שלברון ג'יימס התבגר. לאט לאט זה הופך לאחד האירועים המשמעותיים של הפלייאוף ההזוי הזה. כמו מול בוסטון, גם מול שיקגו הוא מגיע לדקות החשובות של המשחקים החשובים. ברבע אחרון, בו אף אחד אחר משתי הקבוצות לא הצליח להשיג סל, לברון קלע תשע נקודות בדקות האחרונות ופשוט הכריע את המשחק לבד. דווקא במשחק הכי מלחיץ של מיאמי העונה, משחק שהפסד בו היה מכניס אותה לבור עמוק, קינג ג'יימס הוכיח שהוא הצליח ללמוד משהו מהשנים האחרונות, שהוא עבר בהן תהליך ושהיום הוא נמצא במקום טוב יותר.

כדאי להזכיר גם את חשיבותה של הסיטואציה בכך. מיאמי מאפשרת לג'יימס לבחור את הדקות בהן הוא אפקטיבי, הוא לא צריך להיות כזה לאורך כל ה-48 כמו בקליבלנד.

במשחקים קודמים וויד השתלט על חלק מהדקות, הלילה בשיקגו וויד לא פגע, אבל ההגנה החזיקה את ההיט במשחק עד המאני טיים. גם לפני כן לברון השיג את הנקודות שלו בשתיים-שלוש הבלחות ובשאר הזמן לקח צעד אחורה, הכניס את החברים לעניינים ובשלב מסוים אפילו התמקד נטו בהגנה כי נמאס לו לראות את דנג חוגג עליו.

זה עבד - דנג קלע את הנקודות האחרונות שלו במשחק 7 וחצי דקות לסיום הרבע השלישי. לברון היה כל כך בטוח בהגנה שלו שבמאני טיים הוא כבר עבר לשמור על רוז, וגם את זה עשה מצוין.

היינו צריכים את יודוניס האסלם כדי לשים לב לכך שבחמשת המשחקים שקדמו לניצחון הלילה, ההיט לא קיבלו כלום בהתקפה מאף אחד חוץ משלושת הגדולים. למזלה של מיאמי, ג'ואל אנתוני וג'מאל "עדיף כבר דמפיר" מגלור הסתבכו בעבירות מוקדם מאוד והכריחו את ספולסטרה להיזכר בכך שיש לו על הספסל ווטרן שכבר זכה באליפות. האסלם חזר מהפציעה שלו בדיוק בזמן כדי להיות השחקן הרביעי שמתפקד ולשנות לחלוטין את המשחק, ובעיקר את הרבע השלישי שהרג את מיאמי בכל המשחקים מול הבולס השנה.

ההתאמה המרכזית של ספולסטרה מהמשחק הראשון הייתה שהוא לא יורד לשנייה מההרכב הגבוה שלו. השחיטה הכשרה ששיקגו ביצעה בריבאונד הפכה לגורם שיכול לבד להכריע את הסדרה. אחרי שלקח לספולסטרה יותר מדי זמן להבין את הערך של ג'ואל אנתוני ולהעביר אותו לחמישייה, עכשיו הוא נתקל בסדרה בה אנתוני הוא חסרון משמעותי, כי הוא ריבאונדר הגנה חלש במיוחד.

האסלם ומייק מילר, בין שאר התכונות שלהם, הם גם ריבאונדרים נהדרים ותרמו בכך מאוד בדקות שלהם. הפעם הפער בריבאונד נוצר בעיקר בדקות הראשונות של המשחק ובגלל אחוזים איומים של הבולס.

יש שיגידו שבמשחק הראשון ההתקפה של שיקגו זרמה וההגנה של מיאמי הייתה חלשה ושבמשחק השני זה היה הפוך - התקפת הבולס הייתה תקועה והגנת ההיט הראתה את האינטנסיביות המדהימה שלה.

אבל מה שאני אוהב בפלייאוף הזה זה שבדרך כלל הוא מספק הסברים הרבה יותר פשוטים - ההבדל בין שני המשחקים היה שבראשון השלשות של שיקגו נכנסו ובשני אותן זריקות בדיוק לא נכנסו. כאשר השלשות נכנסות השחקנים בטוחים בעצמם, לא נאלצים לוותר על זריקות טובות ולהכריח חדירות, מתפרסים טוב על המגרש ומכריחים את ההגנה לצאת אליהם.

כאשר השלשות לא נכנסות, זה מכריח את שיקגו לחדור ומאפשר להגנה של ההיט להתכווץ. זו בדיוק הסיטואציה האידיאלית עבור ההגנה האינטנסיבית של מיאמי. אם שיקגו תתפוס עוד שלושה ימי קליעה כמו במשחק הראשון היא תיקח את הסדרה, כי בכל שאר האספקטים של המשחק מדובר בקבוצה נפלאה. אבל נסיון הפלייאוף עד כה מרמז על כך שהמשחק השני מייצג את יכולת הקליעה של הבולס הרבה יותר מהראשון.

למרות ההפסד, שיקגו צריכה לצאת מעודדת משני המשחקים הראשונים. בעיקר כי גם עכשיו היא נמצאת בשלב בו אף אחד לא ציפה ממנה להיות בו בתחילת העונה, וגם לא לפני שלושה חודשים. לעומת שני הכוכבים של מיאמי, לשחקנים של הבולס אין קילומטראז' פלייאוף משמעותי והם צוברים אותו עכשיו. גם אם הם לא יעברו, בעוד שנה ושנתיים הניסיון הזה יבוא לידי ביטוי, בדיוק כפי שהוא בא לידי ביטוי אצל לברון הלילה.

תיבודו יכול לרשום לעצמו כמה הפתעות טובות - ההגנה של רוז על וויד הייתה פנטסטית בשני המשחקים ואפשרה לו להחביא את קורבר בהגנה, זאת נקודה משמעותית לעתיד (וויד, מצידו, צריך להבין שהגיע הזמן לפתח משחק פוסט), טאג' גיבסון מתברר כשחקן שאפשר וכדאי לצאת איתו למלחמה והופך את ההחתמה של בוזר לכמעט מיותרת, עומר אסיק מתברר כסנטר מחליף לגיטימי לחלוטין.

צמד המחליפים לגבוהים, ששיחק דקות ארוכות ומכריעות הלילה, סוגר עבור תיבודו את סגל שחקני הפנים ויאפשר לו להתמקד בקיץ בהוספת סקורר או קלע שלשות לכנף.