דיליה שוב שתתה יותר מדי

באוגוסט 2009 אירחה נוריץ' את קולצ'סטר למשחק הראשון של הקבוצות בליגה השלישית באנגליה והובסה 7:1 - הפסד הבית הגדול בהיסטוריה שלה. שני אוהדים אף פרצו למגרש בדקה ה-22, כשלוח התוצאות כבר הראה על 4:0, וקרעו את כרטיסי המנוי העונתיים שלהם. והנה, 21 חודשים לאחר מכן, האוהדים, השחקנים וחברי ההנהלה חגגו איתם עלייה לפרמיירליג.

באותן חגיגות לפני כשבוע ניצבה אחת מהבעלים, דיליה סמית', בפני כ-40 אלף אוהדים של הקנריות סיטי והגישה להם את נאום הניצחון שלה. כשהיא הרימה כוסית לכבוד "ההישארות הליגה" במקום לציון העלייה וכשהיא קראה למאמן הקבוצה "פול לנגברט" במקום פול למברט, אף אחד לא כעס או התאכזב. דיליה בסך הכל שוב שתתה קצת יותר מדי.

את משחק הבית שלה נגד מנצ'סטר סיטי בפברואר 2005 - אז עוד בפרמיירליג - נוריץ' פתחה בסערה. דין אשטון העלה את הקנריות ל-0:1 בדקה ה-12 וליאון מקנזי הכפיל כעבור ארבע דקות, אבל לאוהדים הצהובים-ירוקים בקארו רואד נכונה אכזבה מעבר לפינה. עד המחצית אנטואן סיביירסקי ורובי פאולר קבעו 2:2 ובדקה ה-90 חלוץ ליברפול לשעבר השלים מהפך והעניק לקבוצה של קווין קיגאן ניצחון דרמטי.

הקאמבק של סיטי היה מרשים והניצחון רגע לפני שריקת הסיום היה מתוק, אבל המשחק הזה נצרב בזכרון בגלל הופעה בלתי נשכחת של דיליה סמית' במחצית ולא בגלל הכיבוש היפה של אשטון או השער ה-150 של פאולר בפרמיירליג. סמית', שככל הנראה שוב שתתה קצת יותר מדי אלכוהול, ירדה במחצית לכר הדשא, חטפה מידיו של הכרוז את המיקרופון ושאגה ל"אוהדים הכי טובים בעולם" כהגדרתה: "Where are you? where are you? let's be having you! come on!" (בתרגום חופשי: "איפה אתם? בואו נשמע אתכם!"). הקריאה הזו הפכה עם השנים לקאלט של אוהדי נוריץ', ונשמעה היטב בחגיגת העלייה בשבוע שעבר.

הופעות פומביות של בעלי קבוצות ומאמנים שסוטים מדרך הקלישאות בדרך כלל זוכות לריקושטים שליליים, אבל כאן זה כבר היה בגדר הוספת חטא על פשע מבחינתם של כמה אנשי תקשורת. דיליה סמית' היא כוהנת המטבחים הגדולה של בריטניה מזה שנים ארוכות. ספרי הבישול שלה נמכרו בלמעלה מ-20 מיליון עותקים ותכנית הטלוויזיה שלה Delia's How to Cook שעלתה לאוויר ב-1998, היא מסחטת רייטינג. מחקרים הוכיחו שכשדיליה השתמשה בתכנית שלה בביצים, ביום למחרת עלו מכירות הביצים ב-10 אחוזים בבריטניה. כשהמליצה להשתמש במוצרים פחות בסיסיים, אלו היו אוזלים במדפי החנויות. התופעה הזו זכתה לכינוי: "אפקט דיליה".

דיליה, סלבריטאית מוכרת כמעט בכל בית באי הבריטי ומי שמאוחר יותר גם קיבלה תואר אבירות שהוענק לה על ידי הנסיך צ'ארלס, עמדה בפני התקפה חזיתית של פרשנים ועיתונאים. "היא צריכה להיתלות עד שהיא תתייבש. אם זו לא הסתה של הקהל, אני לא יודע מה כן", תקף אוליבר הולט מ"דיילי מירור". "אם הרשויות רודפות את ז'וזה מוריניו על התגרות בקהל של ליברפול, הן צריכות לרדוף גם את דיליה. תזמנו אותה לבית הדין ותרחיקו אותה מ-10 משחקים".

דיליה היא אישה מכובדת. אורחת קבועה על מסכי הטלוויזיה של לא מעט עקרות בית בריטיות וידוענית לכל דבר, ואולי בגלל זה העיתונאים הקנטרנים סירבו לקבל את העובדה שבניגוד לארועים המעונבים אליהם היא מוזמנת, מחזיקת המניות האנרגטית היא לא האבטיפוס של הבעלים העשיר והמרוחק, הספון אי שם ביציע הכבוד. דיליה סמית' הוא כמוני וכמוך והיא בנוריץ' לא בשביל החשיפה שמעניק הכדורגל האנגלי, אלא אך ורק מתוך אהבה לקבוצה ונתינה לקהילה.

כשעיתונאי מ"גרדיאן" ריאיין אותה לפני כמה שנים והזכיר לה את הניצחון הגדול של נוריץ' על באיירן מינכן בחוץ בגביע אופ"א ב-1993 (הקנריות נותרו הקבוצה האנגלית היחידה שניצחה את באיירן באצטדיון האולימפי במינכן), דיליה ענתה לו: "איך אני ומייקל בעלי השתכרנו באותו לילה... אחר כך נסענו למילאנו למשחק נגד אינטר. שיחקנו מצוין עד שדניס ברגקאמפ כבש שתי דקות לסיום המשחק". כמה בעלים של מועדונים בפרמיירליג יכולים להגיד היום שהם נסעו עם הקבוצות שלהם למשחק חוץ באירופה כאוהדים מן המניין לפני יותר מ-15 שנה?

כשלוש שנים אחרי אותם משחקים בבוואריה ובאיטליה, דיליה ובעלה, מייקל ווין-ג'ונס, רכשו חלק גדול מהמניות של המועדון מנורפולק שניצב בקשיים כלכליים. סמית' פגשה את מייקל כשהיא הייתה כתבת לענייני אוכל ב"דיילי מירור" ב-1969 והוא היה העורך הראשי של העיתון. ווין-ג'ונס היה עיתונאי, סופר ומוציא לאור, אבל אחרי שהשקעה בנוריץ' הלכה וגברה, הוא החליט למכור את חברת ההוצאה לאור שהקים ושהייתה בבעלותו. באנגליה מעריכים שמ-1996 ועד היום השניים השקיעו במועדון כ-12 מיליון ליש"ט מכיסם הפרטי.

ב-2008, כשאנדרו ושרון טרנר שהחזיקו ב-5,000 מניות במועדון הודיעו על עזיבה ונותר חלל תקציבי של שני מיליון ליש"ט, דיליה ומייקל כיסו אותו בעצמם. אבל ב-15 השנים שלהם במועדון, הפרסום שלהם מעולם לא עמד לנגד עיניהם. הרי עם כל הכבוד לשייחים מאבו דאבי ולדומיהם, גם אם ישקיעו את כל הכסף שבארות הנפט הפיקו עבורם הם יתקשו להגיע למעמדה של דיליה סמית'. ואותה זה בכלל לא מעניין.

"אני קוראת לפרמיירליג אגו-לנד", אמרה דיליה בראיון לפני מספר שנים, "יושבי ראש מסתובבים ואומרים 'כן, אנחנו בפרמיירליג...'. כואב לי שאנשים נכנסים לכדורגל רק בגלל הכסף והכוח שהוא נותן ושאילולא הדברים הללו, הם לא היו מתקרבים אליו. מה שהכדורגל צריך זה שבראש המועדונים יעמדו אוהדים מלידה שיש להם גם ראש לעסקים. מעולם לא הבנתי את העניין הזה של להיות מפורסמת. זה לא נוגע בי וזו המתנה הכי גדולה שקיבלתי".

הטבחית שתהיה בת 70 בקרוב ושמהלך השנים החלה להתרכז יותר ויותר במועדון הכדורגל שברשותה ופחות בתכניות הטלוויזיה ובכתיבת ספרים, הוסיפה: "אני חושבת שאתה תמיד צריך להישאר צנוע. אולי זו הסיבה בגללה אנשים אוהבים של נוריץ'. המועדון הזה משדר משהו אחר".

אולי זה סוד הקסם של קבוצות בסדר הגודל של נוריץ' ושלה עצמה. האהבה לכדורגל כפי שדיליה סמית' ודומיה הנעלמים משדרים ("באיזה מקום אחר ילד בן שמונה וזקן בן 80 יכולים לחלוק משהו בצורה כזו? אני עדיין נדהמת מהרוח הקהילתית שיש לכדורגל"). אהבה שלא תשתנה גם אם הקנריות יחזרו לליגת המשנה בתום העונה הקרובה. מכאן אפשר להבין את הבלבול שלה בשבוע שעבר, כשהיא חגגה הישארות בליגה במקום העפלה לפרמיירליג. היא פשוט רק רצתה לשמוח עם עשרות אלפי האוהדים.

בסיבוב הקודם של נוריץ' בפרמיירליג היא אירחה את ארסנל. "לפני המשחק הגיעו המון ילדים לבית המלון שלהם כדי לראות את השחקנים ואולי לקבל חתימות או להצטלם איתם", סיפרה דיליה, "תיירי הנרי הוא שחקן מאוד נערץ, אבל הוא לא ירד מהאוטובוס עד שאחרון הילדים הורחק מהמקום. אני לא יודעת, אולי כשאתה שחקן ברמות הללו זה מפריע לך להתרכז ואתה רוצה לחשוב רק על המשחק".

דבר אחד בטוח. דיליה לא תתעלם משום אוהד, צעיר או מבוגר. מבחינתה היא כאן כדי להמשיך את תרבות הכדורגל האנגלית בת עשרות השנים, ביחד עם הקבוצה שהיא ובעלה אוהדים. בעולם שכולל בעלים מרוסיה, ארצות הברית, הונג קונג, הודו ואיחוד האמירויות, צריכים גם אנשים כאלו. שיזכירו לאנגלים שזו היא ליגה אנגלית.