1. צ'רלס בארקלי ידע מה הוא אומר: מי שלקחה את משחק מס' 4 אכן לקחה גם את הסדרה. גם אוקלהומה וממפיס ידעו זאת ונלחמו זו בזו בהתאם, למשך 63 דקות שהסתיימו רק עם תום ההארכה השלישית. היו שם הרבה עצבים, תסכול ועייפות מצד שתי הקבוצות, והרגעים הגדולים היו שייכים בעיקר למומחי ההגנה. מי שבלט מעל כולם היה ניק קוליסון ובמיוחד בהארכה השנייה, שבה עצר את זאק רנדולף על 1 מ-7 מהשדה. אין לקוליסון את המאסה בשביל להתמודד עם רנדולף בשמירת אחד-על-אחד, אבל בעזרת עבודת רגליים טובה ולא מעט מרפקים סמויים, הוא מירר את החיים לדוב הגדול של ממפיס. קוליסון הוא פועל שחור קלאסי, אבל לאורך הסדרה נתן טעימות ממגוון יכולותיו בהתקפה, שהוא בהחלט לא כזה שניתן לבטל ולהתעלם ממנו. אקס-פקטור במובן היציב של המונח.
2. אבל קוליסון כאמור, לא היה מצליח להתמודד עם רנדולף לבדו. השמירה האזורית של אוקלהומה ככל שהתקדמה הסדרה, הוכיחה את עצמה מול מצבת הקלעים החלשה של ממפיס, עד כדי כך שליונל הולינס נאלץ לקדם את או ג'יי מאיו לחמישייה (גם לצורך שמירה על ראסל ווסטברוק, אבל בעיקר עבור ריווח בהתקפה). אבל צעד הגיוני זה פגע בתפוקת הספסל של הגריזליס, מאחר וסאם יאנג נעלם מאז שני המשחקים הראשונים (9 מ-30 מהשדה בחמשת הבאים) ודארל ארתור סחב פציעה (38.5% מהשדה בממוצע בסדרה). חומר השחקנים באוקלהומה מתאים מאוד לשמירה אזורית, אבל מול צלפי השלשות של דאלאס מדובר בסיפור אחר לגמרי.
3. ראסל ווסטברוק חטף הרבה ביקורת בסדרה הזאת, בין היתר גם מכותב שורות אלו. צריך לקחת את הדברים בפרופורציות: כרגע אין סיבה להאמין לשמועות, לפיהן ווסטברוק ודוראנט רבים על תפקיד השחקן המוביל בקבוצה. ווסטברוק בסך הכול עשה מה שסקוט ברוקס רצה ממנו תקף את הגנת היריבה בזמן שדוראנט נחנק על ידי השמירה של טוני אלן ושיין באטייה. הבעיה העיקרית עם ווסטברוק היא שלא מדובר ברכז טבעי, לכן הוא ממשיך לאבד כדורים בכמויות ולא תמיד מאתר את השחקן הפנוי, כשהוא תוקף את הסל. אחד הפתרונות לכך הוא לשים את הכדור בידיים של ג'יימס הארדן, כאשר הוא עולה לצד ווסטברוק בקו האחורי. הארדן תפקד כרכז בשנתו האחרונה במכללת אריזונה סטייט, הוא פליימייקר עדיף על ווסטברוק ומשחק באופן אחראי ומבוקר יותר. ווסטברוק מסוגל להיות קטלני בתנועה ללא כדור, כשהוא מקבל מסירות תוך כדי חיתוכים לעבר הטבעת.
אל תפספס
4. אפרופו הארדן וקוליסון, אוקלהומה מייצגת מגמה מעניינת בפלייאוף הזה, של ניהול רוטציות ארוכות יחסית עם 9-10 שחקנים שמקבלים זמן משחק, מי פחות ומי יותר כמובן. במקרה של אוקלהומה זה עובד: הארדן משחק בממוצע 31.3 דקות בפלייאוף הזה, בעיקר על חשבון תאבו ספולושה שממשיך להיות סטופר הגנתי מחוסר עבודה (אולי בגמר?). כפי שפרשנים הקפידו לציין במהלך הסדרה, מדובר בשחקן חמישייה יותר מלגיטימי ברוב קבוצות הליגה, כישרון מגוון שנבחר שלישי בדראפט 2009. אריק מיינור הוא שם פחות נוצץ, אבל בתור מחליף מדובר בנכס של ממש רכז טבעי עם יכולת קבלת החלטות מצוינת, שתמיד מצליח לקבור את השלשה הנחוצה. לולא מהלך כלכלי מצד יוטה, מיינור היה ממלא שם כעת את החלל שהותיר דרון וויליאמס. דקוואן קוק מתפקד בתור צלף שלשות בדקות הצורך; ומקדימה נאזי מוחמד וקוליסון שכבר הפלגנו בשבחו, משלימים לצד סרז' איבאקה וקנדריק פרקינס את יחידת החיסול של התאנדר בצבע רביעיית גבוהים שלא זקוקים לזמן משחק ממושך, כדי להתייצב "חמים" על הפרקט ולתרום (אולי למעט איבאקה שיש לו יד מבחוץ, לא תמיד עקבית). בין היתר מדובר כאן בעשרים פאולים זמינים, לקבוצה שעד הטרייד דד ליין עלתה עם ג'ף גרין וננאד קירסטיץ' בקו הקדמי.
5. סיפור הסינדרלה של ממפיס מסתיים ונותר רק להצדיע לקבוצה שתפקדה כמרעננת הבולטת בפלייאוף הזה, שמהווה משב רוח מרענן בפני עצמו. הגריזליס בדרך הנכונה וברור שכבר השנה הם היו שווים יותר מארבע קבוצות שדורגו מעליהם הספרס, דנבר, פורטלנד וההורנטס. עם רודי גיי בריא (הגו-טו-גאי שלהם ברגעי הקלאץ' וכוכב משלים הכרחי לצד ראנדולף), אין סיבה שהקבוצה הזאת לא תשיג יתרון ביתיות בעונה הבאה, בדרך למסע פלייאוף מוצלח אף יותר.
אבל לא יזיק להם להתחזק ברכז מחליף עם קליעה אוטומטית משלוש, עם כל ההערכה לגרייביס ואסקז הקשוח, ולצרף לספסל עוד גבוה מחליף, בעדיפות לשחקן ותיק, שוב עם כל הכבוד לחאמד חדאדי שסיפק אורך ואקטיביות, בהזדמנויות הספורות שלו. אבל קודם כל ממפיס תצטרך לצלוח במשימה של השארת מארק גאסול בקבוצה, בקיץ הקרוב. גאסול יהיה שחקן חופשי מוגבל וסביר להניח שהגריזליס ישוו כל הצעה עליו, אם לא יחתימו עוד לפני כן כפי שקרה עם רודי גיי בקיץ האחרון. לא במקרה מפיקי השידור מאתמול הציגו פעמיים את רשימת השחקנים שחתומים על חוזה בממפיס, כאשר המשחק כבר היה גמור. יש לגריזליס שלד מצליח ומספיק שחקנים צעירים בשביל להמשיך את סיפור ההצלחה, בינתיים מסתמן כי הנהלת הקבוצה מכירה בכך ופותחת את הארנק בהתאם.
6. עברה על דוראנט סדרה לא קלה בכלל, בין השמירה הלוחצת של אלן להגנה החכמה של באטייה, כאשר לא תמיד הוא קיבל את הכדור בידיו כפי שראוי לשחקן פרנצ'ייז ומאידך, לא תמיד הוא הגיב להגנת הגריזליס בקשיחות הנדרשת. עם זאת, 26.4 נקודות בממוצע עם 44.9% מהשדה, לצד 8.7 גיחות לעונשין ו-9.1 ריבאונדים, אלו מספרים שאין מה להתבייש בהם. כעת מצפים לו שון מריון ודשון סטיבנסון בגמר המערב. זה לא יהיה פיקניק, אבל זה גם לא יהיה ברמת הטיפול הפיזי שהעניקה לו ממפיס. אם דוראנט ואוקלהומה מתכוונים להפוך לבעלי הבית החדשים במערב, זו תהיה הזדמנות ראשונה וטובה בשבילם לסמן טריטוריה.
אל תפספס
