איזה פיל ג'קסון היה גדול יותר?

אז אחרי שלא מצאנו השוואה הולמת לפיל ג'קסון, כל מה שנשאר זה להשוות בינו לבין עצמו. אמנם ניתן לחלק את קריירת אימון ה-NBA שלו לשלוש קדנציות שונות, אך אנו נסתפק כאן בשתיים - זו של שיקגו מול זו של לוס אנג'לס. אז איזה פיל ג'קסון היה מרשים יותר - המוקדם או המאוחר?

ב-9 עונות בשיקגו ג'קסון השיג 6 אליפויות. בשאר העונות הוא הגיע לגמר המזרח (פעמיים) ולסיבוב השני (פעם אחת). ב-11 עונות בלייקרס הוא השיג 5 אליפויות. בשאר העונות הוא הגיע לגמר, לסיבוב השני ולסיבוב הראשון (פעמיים כל שלב). עם הבולס הוא שבר את שיא הניצחונות לעונה רגילה (72, ב-1995/96), עם הלייקרס הוא השיג את הרקורד הטוב ביותר בפלייאוף אי פעם (15-1, ב-2001). המאזן שלו בעונה הרגילה היה 545: 193 בשיקגו (74 אחוזי הצלחה) ו-292:610 בלייקרס (68 אחוז), מאזן הפלייאוף הוא 41:111 בשיקגו (73 אחוז) ו-63:118 בלייקרס (65 אחוז).

קצת מעבר למספרים - שלוש העונות בהן ג'קסון לא לקח אליפות עם שיקגו היו העונה הראשונה, בה הפסיד ב-7 משחקים לאלופה מדטרויט, עונת הפרישה של מייקל ג'ורדן בה הפסיד ב-7 משחקים לניקס ללא הכוכב הגדול ועונת החזרה של ג'ורדן בה הפסיד לאורלנדו רק חודשיים לאחר שמייקל חזר. בלייקרס הוא הפסיד לסן אנטוניו עם שאקיל אוניל וקובי בריאנט לאחר שלוש אליפויות איתם ובעונה לאחר מכן הפסיד גם לדטרויט בגמר. לאחר שנה הפסקה הוא קיבל קבוצה עם קובי וללא שאקיל והפסיד איתה פעמיים בסיבוב הראשון לפיניקס, לאחר הצטרפות פאו גאסול הוא רשם הפסד בגמר מול בוסטון, שתי אליפויות והפסד בסוויפ מול דאלאס.

נקודה מעניינת נוספת היא האופן בו הזן מאסטר הודח מהפלייאוף. חמישה מששת הפסדי ההדחה שלו בלייקרס היו תבוסות, ארבע מהן תבוסות צורמות במיוחד שנעו בין 28 הפרש בבית מול הספרס ל-39 הפרש בבוסטון. זה לא נתון שהיינו מצפים שיאפיין את הקבוצות של ג'קסון, אבל לא ניתן להתעלם ממנו. גם עם שיקגו הוא הובס במשחק הדחה - 19 הפרש מול דטרויט בעונה הראשונה שלו, אבל זה היה כשהקבוצה עוד הייתה צעירה וכבר הגיעה רחוק יותר מאי פעם בשלב הזה. בשתי העונות באמצע הבולס התאפיינו במלחמה עד השנייה האחרונה של המשחק האחרון.

משתמע מהסעיף הקודם שהקדנציה בשיקגו היא המוצלחת יותר. אך מיד עולה השאלה - אולי זה פשוט תוצר של שחקנים טובים יותר? מכיוון שהקבוצות של פיל ג'קסון הן קבוצות של שני סופרסטארים ורול פליירס, ההשוואה המתבקשת היא בין הכוכבים של שתי התקופות. כדי שהחלק הזה לא ישתלט על הטוקבקים לחלוטין, אסתפק בטענה שהצמד קובי המאוחר-גאסול פחות טוב מהצמדים ג'ורדן-פיפן ושאקיל-קובי המוקדם, אך גם שהיריבות בשנים האחרונות (בוסטון, וזהו בעצם) לא היו ברמה של היריבות מתקופות קודמות (הניקס ופיניקס של תחילת ה-90, אינדיאנה ויוטה של סופן, פורטלנד וסקרמנטו של תחילת האלף).

הצוותים המסייעים כללו מעט מאוד שחקנים איכותיים. הוראס גרנט, טוני קוקוץ' ולמאר אודום הם שלושת הבולטים (ביינום בקושי היווה פקטור בפלייאופים של האליפויות), פרט להם החבורה מורכבת משחקני הגנה מצוינים (רודמן, הארפר, אריזה, ארטסט) ושחקני מאני טיים (פקסון, קר, הורי, פישר). לכל תקופה היה לפחות אחד מכל סוג וקשה להצביע על צוות מסייע שהיה טוב משמעותית מהאחרים. בקיצור, בסופו של דבר קשה להצביע על תקופה בה התנאים להצלחה היו קשים או קלים יותר באופן מובהק מאחרות.

כמובן, הניסיון לבודד את החלק של המאמן מהחלק של השחקנים הוא מלאכותי לחלוטין. בטח בכל הנוגע לזן מאסטר, שהתמחה בשדרוג השחקנים שלו ומיצוי הפוטנציאל שלהם. בנקודה הזאת ניתן להבחין בהצלחה שיטתית לכל אורך הדרך.

מי שרוצה לנתק בין הנוכחות של ג'קסון להפיכה של ג'ורדן לשחקן הכדורסל הגדול אי פעם, בין ההגעה שלו להבשלה הפתאומית של שאקובי לצמד שמביא אליפויות, בין הקשר איתו להתפתחות של קובי למנהיג ובין ההגעה לקבוצה שלו לשדרוג המנטלי של גאסול - מי שעושה זאת צריך להאמין בהרבה מאוד צירופי מקרים. מבחינתי, ג'קסון הוציא מכל אחד מהכוכבים שלו את המקסימום שמאמנים אחרים לא היו משיגים. זה נכון לכל קדנציה וכל שחקן, זאת התכונה הבולטת של ג'קסון כמאמן והיא נראתה בכל תקופה במידה דומה.

אך כאשר מגיעים לשחקני המשנה, עושה רושם שככל שהקריירה של הזן מאסטר התקדמה הקסמים שלו גברו. בתקופת שיקגו, ניתן לציין בעיקר את הפרויקט שלו עם דניס רודמן שהפך אצל ג'קסון ממשוגע עם קבלות למשוגע שהוא גם קבלן אליפויות. אבל כדאי לזכור שבתחילת הקריירה רודמן לקח חלק בקבוצה אלופה (בדטרויט), הוא ידע מה זה אומר להיות חלק מקבוצה כזאת.

בלייקרס ג'קסון כבר רשום על כמה תופעות מדהימות. שני השמות הבולטים הם רוברט הורי ודרק פישר שנחשבים לשתיים מתופעות הטבע של ה-NBA. שניהם שחקנים די מוגבלים שבמאני טיים הפכו לסופרסטארים לכל דבר. האם זה מקרה ששניהם הפכו לכאלה תחת שרביטו של ג'קסון? בנוסף אליהם, הזן מאסטר הצליח להפוך גם את למאר אודום לשחקן יעיל שמנצח משחקים גדולים והגיע לשיאו עם רון ארטסט. לעומת רודמן, רון-רון הגיע אל ג'קסון כשבאמתחתו רק הרס בכל מקום בו דרך, אבל כבר בשנה הראשונה שלו בלייקרס הוא היה אחראי לכמה מהסלים הגדולים בפלייאוף.

רבים רואים דווקא בעונה בה הגיע עם שיקגו נטולת ג'ורדן לחצי גמר המזרח והפסיד שם ב-7 משחקים את העונה הגדולה ביותר של ג'קסון כמאמן. סקוטי פיפן היה אז כוכב הקבוצה, ולמרות כל מעלותיו הוא לא היה בנוי להיות סקורר מוביל בקונטנדרית (קלע ב-40 אחוזים מהשדה בפלייאוף הזה). בעונה הזאת ג'קסון הראה את מעלותיו כמאמן בקבוצה שאין לה את השחקנים הטובים בעולם. בלייקרס הוא לא רשם הישג בסדר גודל כזה, אך כן ניתן לציין את היכולת שלו להגיע איתם לפלייאוף ב-2006, עונה בה סמוש פרקר וקוואמי בראון היו שחקני מפתח בקבוצה, וכמעט גם לנצח את פיניקס בסיבוב הראשון.

הבדל משמעותי יותר בין התקופות הוא בסימני השאלה והביקורת. בתקופת שיקגו לא היו נפילות, לא היו עונות בהן הייתה תחושה שהקבוצה לא מתפקדת כמו שצריך, לא מוציאה מעצמה את המקסימום. בלייקרס היו עונות כאלה. תקופת שאקובי כללה שנתיים של ירידה שהסתיימה בהתפרקות מוחלטת, בשנתיים הראשונות לאחר מכן הייתה תחושה שפיל לא מצליח להגיע לחלק מהשחקנים וגם בעונות האליפות האחרונות היו יותר מדי סדרות בהן הקבוצה נראתה חסרת יציבות וג'קסון נראה רדום. נדמה היה שמשהו בו ובקבוצה שלו כבר לא מפוקס כמו פעם, אבל זה לא הפריע לו להשיג את התוצאות.

שערוריות לא היו חסרות בשתי התקופות. בשיקגו היו ההסתבכות של ג'רדן בהימורים והפרישה הזמנית שלו, הסירוב של פיפן לעלות למהלך מכריע שלא תוכנן עבורו והמריבות עם ג'רי קראוס. בלייקרס הבלגן עם שאקובי, העזיבה לשנה והספר שהוציא בו לכלך על קובי רגע לפני שחזר לאמן אותו, ההקנטות ההדדיות עם מארק קיובן, התלונות על שיפוט והגישה הכללית של אחד שעושה מה שבא לו. בתקופת הלייקרס השערוריות היו רבות ובוטות יותר, אך דווקא בגלל זה היא עדיפה מהבחינה הזאת - זה כבר לא היה סוד שג'קסון רחוק מלהיות חסיד אומות עולם, נאלצנו לחיות עם ההבנה שהוא גאון פסיכולוגי גם בלי להיות אדם סימפטי.

בסופו של דבר, אני חוזר למספרים מההתחלה שמספרים את רוב הסיפור - העונות בשיקגו היו מרשימות יותר, שם ג'קסון היה בשיאו ובנה את הקבוצה שתיזכר יותר מהאחרות. אלו היו תשע שנים מושלמות, הכל הלך בהן בדיוק כמו שג'קסון היה רוצה. לתקופת הלייקרס היה את הייחוד שלה, אך חלק מהקסם היה האפקט המצטבר - ההבנה שהזן מאסטר עושה את זה גם בלי ג'ורדן, לא רק בשיקגו, ההבנה שהוא עושה את זה עוד פעם ועוד פעם. ההבנה הזאת יצרה תחושה מאגית סביבו, תחושה שהוא מבין משהו שאף אחד אחר לא מבין, שיש לו פתח לנפש של שחקנים שהוא מעבר למה שמאמנים אחרים מסוגלים. אבל אם מבודדים את התקופה הזאת, היא לא הייתה מושלמת כמו הראשונה.