היה פנאן?

טרוט עיניים מסתובב דיוויד בלאט באולם מקבלי הפנים. בין לחיצות הידיים והתמונות המזדמנות הוא עדיין מתבקש לספק הסברים באשר לאותו הפסד צורב לפנאתינייקוס. "אני עייף, בנאדם, פשוט עייף", הוא מסנן, ומתהלך בכבדות למקומו השמור באולם הטקס.

דומה היה שמכבי תל אביב לדורותיה התייצבה בערב יום שלישי בבנייני האומה בירושלים. חברי הנהלה, אנשי הצוות המקצועי, שחקני הווה ועבר, בעלי תפקידים ויתר מקורבים ושותפים לדרך הגיעו כדי לחלוק כבוד ליו"ר המחלקה; לא היה עוד זוכה שהגיע מלווה בפמליה שכזו. והוא, חתן השמחה, עלה ממקומו בשיפולי הבמה עד לקצה היציע כדי להודות לכולם באופן אישי.

"איך היה האימון?", התעניין אצל המנהל גור שלף. "אימון, זה מה שחשוב עכשיו? שמעון שואל איך היה האימון!", התלוצץ זה על חשבונו של מזרחי.

ומזרחי, כמו מזרחי, חנוט בחליפה מהודרת ובעניבה צהובה יוקרתית, חמוש בפניו הסגריריות, האטומות, פנים שאינן מסגירות דבר – לעולם לא תוכל לדעת אם כעת שב מאיזו לוויה או שעומד הוא לזכות בכבוד הגדול ביותר שיש למדינת ישראל להציע – מניד בראשו, מברך לשלום עוד מכר וותיק, מסרב להתמסר למצלמות הטלוויזיה המקיפות אותו. הוא חי בעולמו שלו, העולם של שמעון מזרחי.

זהו עולם שמחולק לצהוב ואדום ולשחור ולבן. יש בו טובים ורעים, חברים ושונאים, אבל יש בו גם כמה יוצאי דופן: דמויות שהיו בעבר מזוהות איתו, עם הצבע הצהוב, אך היום הן שקופות. הן חטאו למותג, פגעו במשפחה, אבל כיוון שלא ניתן לצבוע אותן בצבע אחר, עונשן הוא בהעלמתן, במחיקתן מספר דברי ימיה של מכבי.

מוני פנאן, לדוגמה.

"הסוד הוא בפרטים", מצוטט מזרחי בספרון המהודר שהשיקה המדינה לרגל הטקס, ושחולק לאורחים במקום. "לא להזניח שום דבר ולא להשאיר שום עניין בלא טיפול נאות, ולהשתדל להיות מעודכן בכל המתרחש". ואיזה עסק מורכב מפרטים קטנים כה רבים כמו ניהול קבוצת כדורסל? לכן, בצעד אצילי, ביקש מזרחי להודות לשותפיו לדרך, אלו שעזרו לו לנהל את המועדון בארבעים ושתיים השנים האחרונות. כך הוא מנה אותם: "שמואל (שמלוק) מחרובסקי, אריה ברנוביץ', אמנון אבידן, צבי רול ז"ל, ובהמשך כמובן דיוויד פדרמן, אודי ושי רקנאטי, האחים דני ואבי רייק, דיוויד סולומון ורענן כץ שהיה במחיצתנו שנים אחדות".

כך, בתהליך כירורגי מהיר, הוסרה הצלקת המכוערת ביותר מגופה של מכבי.

אם לא מזרחי, אמר-התלונן אחד האורחים בטקס, פרופסור מכובד מאחת האוניברסיטאות המובילות בישראל, לא היו כאן כל כך הרבה מצלמות. ואכן היה הטקס הזה זוהר ופיקנטי מתמיד: בלוריתו של מיקי ברקוביץ' בלטה על רקע הקרחות המבהיקות של המלומדים סביבו ובמאי הטקס העניק לו מספר קלואז-אפים, כמו בימיו הטובים על פרקט ההיכל; גם אולסי פרי – אף שנראה תלוש, לא שייך, בין מאות הגמדים שהתהלכו באולם – היה בגדר אטרקציה של ממש עבור הנוכחים.

לטקס הגיע מזרחי מלווה בילדיו, בנכדיו ובחברתו ענבר בארי (בשנה האחרונה נפרד מזרחי מאשתו לשעבר, ציפורה לבית קרסו, ועבר להתגורר עם בארי בת ה-42 בזיכרון יעקב. ציפורה לא הגיעה לטקס). גם אמו של מזרחי, עליזה, הייתה שם. היא אישה בשנות ה-90 לחייה, ועדיין צלולה לחלוטין. "מזל טוב, שמעון", בירכה אותו בסיום. מזרחי נשק ללחייה והצטלם איתה למזכרת. חדשות רעות ליריביו: אם התברך בגנים של אמו, הרי שצפויים להם לפחות עוד שני עשורים של מלחמות.

"זה ערב מכובד, יפה, גאווה למדינת ישראל", יסכם מזרחי. האם זה הפרס החשוב ביותר בו זכה בחייו? "כן", הוא מאשר, "כשמדינת ישראל מעניקה לך פרס, אז הוא החשוב מכולם".

אחר כך, אחרי כל הצילומים והתמונות, ילכו כולם לסעוד באבו-גוש. זה קרוב ונגיש, אין שם תורים או פקקים. בכל זאת, יום חדש מחר; צריכים לקום מוקדם, חוזרים להכנות לקראת מכבי נתניה.

ohad@walla.net.il