משולש ברמודה: הדמויות שהשפיעו על חייו של פיל ג'קסון

דקות בודדות אחרי התבוסה המשפילה שספגו הלייקרס במשחק הרביעי בסדרה מול דאלאס, כבר שודר במהדורת ספורטסנטר קליפ ארוך ומרגש שסיכם את הקריירה של פיל ג'קסון. הסוויפ המהדהד שהדיח את האלופה אולי תפס את כל הפרשנים לא מוכנים, אבל עורכי הוידאו של ESPN נערכו בזמן כדי להצדיע למאמן המעוטר ביותר בתולדות ה-NBA לכבוד משחקו האחרון.

כל השמות הגדולים בעולם הכדורסל מיהרו לפאר את דרכו של ג'קסון, ולמזער את חשיבותו של האופן בו ירד מהבמה, כמאמן של קבוצה מפורקת שאיבדה בבושת פנים את האליפות וגם את הראש ברבע האחרון של המשחק.

אלא שבכל יום שחלף מאז הולכים ונשמעים יותר ויותר קולות השמחים לאידו של הזן מאסטר הפורש. בטורי דעה ספורים בעיתונים, בפוסטים ארסיים בבלוגים, בויכוחים סוערים בפורומים, עד שהטון הביקורתי בנוגע למורשתו של המאמן בן ה-65 חלחל עד לאולפני הטלוויזיה הארצית.

הטענה המוכרת ביותר כנגד ג'קסון היא שכל תאריו הושגו בזכות העובדה שבקבוצות שלו שיחקו השחקנים הטובים ביותר בעולם. לאורך השנים נחלק הקרדיט על כל אחת מ-11 האליפויות שקטף כמאמן בין מייקל ג'ורדן, סקוטי פיפן, שאקיל אוניל, קובי בריאנט, הפסיכולוגית של רון ארטסט, הספר של דניס רודמן ועוד רבים וטובים. אבל מכאן ועד החגיגות על נפילתו הדרך ארוכה. אז האם ג'קסון פשוט דרך על יותר מדי יבלות של יריבים, או שמדובר בתהליך מורכב יותר? הדרך הטובה ביותר לבחון את הנושא היא להתמקד באנשים שהקיפו אותו לאורך הקריירה.

עבור חובבי ה-NBA הצעירים, ביל פיץ' זכור כמאמן הרוטן של הקליפרס והנטס. המבוגרים יותר בוודאי לא שכחו לו את האליפות בה זכה כמאמן הסלטיקס ב-1981 ואת ההפסד לירוקים בגמר ב-1986 כמאמן יוסטון. אבל מעטים זוכרים שאי שם בשנות השישים הוא היה המאמן הראשון של פיל ג'קסון.

פיץ' זיהה את הכישרון הלא מלוטש של הנער הגמלוני ממונטנה וגייס אותו לשחק עבורו במכללת צפון דקוטה. ג'קסון הצעיר, בנם של מיסיונרים אדוקים שלא אפשרו לו לעסוק בדבר פרט לספורט ועבודת האל עד שסיים את התיכון, החל לגלות את העולם לאט לאט, ושיטות האימון האגרסיביות של פיץ' הבהירו לו שלא מדובר בגן של שושנים.

המאמן הקשוח, שהשתחרר זמן קצר קודם לכן משירות כמדריך אימונים במארינס, תיזז את שחקניו ללא הרף, לרוב עד שאחד מהם היה מתעלף, ורדה בהם על כך הפרה קטנה של הוראותיו המדוקדקות. הנחישות וההתמדה אותן הנחיל לשחקנים עזרו לו לצלוח לא מעט זמנים קשים לאורך 32 שנות קריירה, במהלכן לא הפסיק לנסות להטריף את שחקניו גם כשאימן כמה מהקבוצות הגרועות בהיסטוריה.

"הוא לימד אותי מוסר עבודה אמיתי", נזכר ג'קסון אחרי עוד אחד מהמפגשים החד צדדיים בינו לבין פיץ' בשנות התשעים. "הוא דחף את עצמו ואת השחקנים שלו עד לקצה גבול היכולת ואז ניסה להתמיד בכך למשך עונה שלמה". פיץ' עצמו הודה שלא חזה לחניכו עתיד בתחום: "כשהוא היה שחקן לא חלמתי שהוא יהפוך יום אחד למאמן. פשוט הנחתי שכמו כל בני המשפחה שלו גם הוא יחזור הביתה וימשיך ללימודי כמורה".

חלומו להפוך לכומר התנדף סופית כשהגיע לניקס, שם בחן פיל "אקשן" ג'קסון, את כל הרפרטואר שהעיר הגדולה יכולה להציע לנער כפרי. הימים היו ימי וודסטוק העליזים, וג'קסון הסתובב ברחובות ניו יורק על האופנוע המאסיבי שלו, חמוש ברעמת שיער וזקן פרוע, ונהנה במקביל מביקורים במוזיאונים עם החבר לקבוצה ביל בראדלי ומההנאות הכימיקליות שסיפקו לו חבריו החדשים לתנועת הנגד.

אבל על המגרש ההיפי הזרוק לא לקח שבויים, והפך במהירות לחייל מספר אחד של רד הולצמן. המאמן האגדי של הניקס נשכח לעתים בדירוגי המאמנים הגדולים בהיסטוריה, אבל בתפוח הגדול לא ישכחו לו לעולם את שתי האליפויות הקסומות של הניקס בתחילת שנות השבעים, ואת יכולתו המופלאה לתמרן בין האגואים הגדולים של הסופרסטארים שלו ולגרום להם לשחק בתיאום קבוצתי מושלם.

הולצמן לימד את בראדלי, וולט פרייז'ר, וויליס ריד וארל מונרו שיעור בצניעות כשהוכיח להם שהשלם יכול להיות גדול מסך חלקיו אם מוציאים מהתמונה את הרדיפה אחרי סטטיסטיקות אישיות. גם ג'קסון, שקלע 27 נקודות למשחק בעונתו האחרונה בקולג', קיבל בהבנה את תפקידו החדש כפועל שחור שקם מהספסל, וצפה בהערצה בהולצמן מתפקד בהצלחה כחצי מאמן וחצי פסיכולוג.

גם האהדה העצומה לה זכה בניו יורק לא שינתה את הולצמן, שהתחמק בעקשנות מאור הזרקורים. בזמן שרד אאורבך הדליק את הסיגרים המפורסמים שלו על הפרקט, הוא חיכה עד שחזר לדירתו הקטנה כדי להצית את סיגר הניצחון. הנאמנות הבלתי מתפשרת שלו למועדון, זו שגרמה לו לקבל בחוסר רצון את תפקיד המאמן ב-1967 אחרי שנים ארוכות כסקאוט ועוזר מאמן, הייתה גם זו שהובילה אותו בחזרה לכס המאמן במקומו של וויליס ריד ב-1978, שנה אחרי שפרש מהענף.

הגרסה החדשה והחיוורת של הניקס עמוסי הבעיות ונטולי הכישרון לא תרמה דבר לרשימת ההישגים של הולצמן, אבל דווקא חמש השנים הללו, בהן נשאר בתפקיד רק בגלל לחץ האוהדים, עזרו בעיניי רבים יותר מכל למצב את האגדה שלו בניו יורק.

אחרי פרישתו ממשחק ב-1980 פנה ג'קסון ישירות לאימון, ונדד ברחבי ה-CBA ובליגה הפורטוריקנית עד שג'רי קראוס, הג'נרל מנג'ר החדש והשאפתן של שיקגו, שם עליו עין. ב-1985 הוא סידר לו ראיון לתפקיד עוזר המאמן, אבל מאמן הבולס דאז, סטן אולבק, דחה בזלזול את הז'לוב המגודל שהגיע לפגישה בסנדלים ומכנסיים קצרים. קראוס התעקש, וכעבור שנתיים הפך ג'קסון לעוזרו של דאג קולינס, אותו החליף כמאמן ראשי ב-1989.

ההזדמנות הגדולה של ג'קסון הגיעה, אבל גם הוא הבין שנאומי מוטיבציה על חשיבותה של הקבוצתיות לא ירשימו את מייקל ג'ורדן המתוסכל, שהיה מלך הסלים הקבוע של הליגה אך מעולם לא זכה לשחק בסדרת הגמר עד אז.

המאמן חסר הניסיון נזקק לעזרה מהעוזר הוותיק טקס ווינטר, בן דורו של הולצמן, שצורף לצוות המקצועי של הבולס ארבע שנים קודם לכן על תקן "המאמן של המאמן". ג'קסון התעניין מאוד בשיטות הבלתי שגרתיות של ווינטר, ובמיוחד בשיטת התקפת המשולש, אותה החליט ליישם למרות התנגדותו הראשונית של ג'ורדן, שחשש שהשיטה המתבססת על איזון התקפי תוריד את כמות הזריקות שלו.

ההמשך ידוע - הבולס זכו בשני ת'ריפיטים היסטוריים, ושמו של ווינטר הפך למזוהה עם משולשים יותר מפיתגורס בעצמו. גם בשנות השבעים לחייו הוא לא היסס להתעמת עם ג'ורדן ופיפן כשאלה לא מילאו עד הסוף את דרישותיה הקפדניות של השיטה אותה פיתח, והידע העצום שלו ברזי המשחק איפשר לג'קסון להתמקד בצד המנטלי ובציטוטים מתוך "זן ואמנות אחזקת האופנוע", אך הוא מעולם לא ביקש לעמוד באור הזרקורים בזכות עצמו.

"אף אחד לא אוהב את המשחק יותר מטקס", אמר עליו לאחרונה בובי נייט, אבל ווינטר לא זכה לכבוד המלא על תרומתו להיסטוריה של הענף.

למרות שרשם קריירה נהדרת כמאמן ראשי במכללות, שכללה שתי הופעות בפיינל פור עם קנזס סטייט, שמונה תארי ביג 8 וניצחונות יוקרתיים על קנזס של ווילט צ'מברליין וסינסינטי של אוסקר רוברטסון. העובדה שאימן בתקופה בה הכדורסל היה שונה לחלוטין והזיהוי שלו כעוזר נצחי מנעו ממנו להיכנס להיכל התהילה במשך שנים, עד שנבחר לבסוף רק השנה, בגיל 89.

הסדקים הראשונים בתדמיתו של ג'קסון צצו בסוף שנות התשעים, בעקבות העימות המתוקשר שלו עם קראוס. ה-GM הרגיש שהמאמן שהוא עצמו שלף ממעמקי ה-CBA לוקח לעצמו את כל התהילה, וגיחך על ההשוואות בינו לבין אאורבך, כיוון שלטענתו של קראוס האיש והסיגר היה אחראי גם לאימון הסלטיקס וגם לבחירת השחקנים בדראפט.

ג'קסון, שתמיד הנחיל לשחקניו את מנטרת "אנחנו נגד כולם", הפנה את השחקנים נגד קראוס, שהפך לפתע לאחד מאותם "כולם". בתגובה הודיע הג'נרל מנג'ר לפני עונת1997/98 שהמאמן לא ימשיך גם אם הקבוצה תסיים במאזן של 0:82, ושלח את עוזרו לתקשורת לשאת נאום משולהב על אופיו הצבוע של ג'קסון והאגו העצום שלו, שנעלם מעיניי הציבור מאחורי מצגת השווא של הזן מאסטר השליו.

בסיום אותה עונה קטפו השוורים את האליפות השישית והאחרונה שלהם, וג'קסון הודיע על פרישה שהחזיקה מעמד שנה אחת בלבד לפני שנחת בלוס אנג'לס. כפי שעשה 45 שנים קודם לכן בניו יורק, מיהר ג'קסון להתאים את עצמו לאופיה של העיר, כשאת הזקן המלא שלו החליף זקנקן דקיק ואופנתי, את חולצות הפלנל החליפו חליפות מעצבים מושקעות, ואת אשתו מזה 26 שנה החליפה בחורה צעירה וקופצנית בשם ג'יני באס.

באס, בתו של הבעלים הוותיק של הלייקרס ג'רי באס, לימדה את ג'קסון ליהנות מהחיים הטובים בהוליווד. הייחוס המשפחתי סידר לה את תפקיד סגנית הנשיא של המועדון, אבל היא השאירה לעצמה מספיק זמן כדי להסתובב במסיבות הנחשבות בעיר, לאכול במסעדות היוקרתיות ביותר ולתחזק חשבון טוויטר מושקע שכולל תמונות יומיות של ג'קסון לפני ואחרי משחקים. ברזומה הסלבריטאות שלה נכללים גם צילומים לפלייבוי, אקס בשם ג'ון מקנרו וספר חדש בשם "לייקר גירל" שעוסק בחיי היום יום שלה, של פיל ושל הכלבה שלהם.

מערכת היחסים הארוכה בין השניים, שהחלה ב-2001 ונמשכת עד היום, הייתה הסיבה העיקרית לחזרתו לעוד קדנציה בלייקרס אחרי פרישתו השנייה ב-2004, והשפעתה המכרעת על התנהלותו סיפקה תחמושת נאה למארק קיובן בינואר האחרון, אחרי שג'קסון עקץ את דאלאס המדשדשת. "זה יפה שלנער השעשועים של ג'יני באס יש משהו להגיד עלינו", הקניט בחזרה הבעלים של המאבריקס. "אני לא יודע אם זה רעיון שלו או שלה, אבל נחמד לגלות שהיא מרשה לו לדבר באופן פומבי על קבוצות אחרות".

קרבות המילים בינו לבין קיובן ואחרים נשארים בדרך כלל בתחום הטעם הטוב. אבל במקרים לא מעטים נראה שפיל ג'קסון של שנות האלפיים, שבעידודה של באס מרגיש בנוח עם האגו שלו, מרשה לעצמו לגלוש מעבר למלחמות הפסיכולוגיות המקובלות לפסים לא ספורטיביים, שולח יותר מדי אצבעות מאשימות לעבר שחקניו ובגדול רואה את עצמו כגדול יותר מהמשחק.

למרות שנרקסיזם ונטייה לדמגוגיה הן דווקא תכונות מוערכות למדי בארצות הברית, העובדה שהגרסה הנרגנת והתחמנית של ג'קסון, שעקץ אפילו את אאורבך אחרי ששבר את שיא האליפויות שלו, מנוגדת כל כך לאותו ג'קסון שחונך על פי המורשת הענווה של ווינטר והולצמן, היה נער הפוסטר של ילדי הפרחים ב-NBA והטיף במשך שנים נגד כל סוג של אנוכיות, היא שעלתה לו באנטגוניזם הגובר מהציבור, שהתפרץ השבוע בקול תרועה רמה.

כעת השאלה כיצד ההיסטוריה תשפוט אותו עדיין פתוחה, וכמו תמיד אצל פיל ג'קסון אסור להספיד אותו בשום שלב, בוודאי כשברור שקאמבק נוסף, הפעם לעמדה הקורצת לפתע של מאמן הניקס, עשוי להחזיר אותו הישר אל לב הקונצנזוס.