אתה לא לבד

איזה פלייאוף מוזר ומדהים יש השנה. האופן בו כל הקבוצות הגדולות של השנים האחרונות נפרדות מאיתנו מזכיר את השיר המפורסם מ"צלילי המוזיקה", שנייה לפני שהילדים הולכים לישון. פיניקס בכלל לא נכנסה לפלייאוף, סן אנטוניו נפרדה בסיבוב ראשון, אורלנדו אמרה שלום מיד אחריה, ובסיבוב השני, אם לא יקרה משהו מאוד מפתיע, נגיד "סו לונג ופר וול" גם לשתי הפיינליסטיות של שנה שעברה. ובכל המקרים יש תחושה של סוף אמיתי, שהקבוצות האלה כבר לא יחזרו להיות גדולות כמו שהיו.

לפעמים אין ברירה אלא להשתמש באותו הסבר פעמיים: בוסטון הפסידה את משחק 4, ואיתו כנראה את הסדרה, כי נגמר לה האוויר. ההבדל בין משחק 3 למשחק 4 הוא ההבדל בין מנוחה של שלושה ימים למנוחה של יום אחד. אפשר להתלונן על 17 נקודות ב-17 דקות של רבע רביעי והארכה, אפשר להתעצבן על שילוב בין איבודי כדור רבים להחטאות של זריקות שבדרך כלל נכנסות, אפשר גם לתמוה על 1 מ-10 מהשדה של קווין גארנט יומיים אחרי המשחק הכי טוב שלו בשנתיים האחרונות. אבל לכל אלה יש הסבר שאין הרבה מה להגיד עליו - שלושת הגדולים של בוסטון מבוגרים מדי, ורונדו שיחק עם יד ורבע.

גם עבור מיאמי משחק 4 היה משחק חשוב במיוחד, כי הוא היה ההתמודדות הראשונה שלהם עם סיטואציה בעייתית בפלייאוף. היכולת האיומה של כריס בוש והבינונית של לברון במשחק השלישי הפכה את המשחק הבא בסדרה לכדור שלג פוטנציאלי. למרות שהפסד לא היה נורא כל כך מבחינת המצב בסדרה - מיאמי עדיין הייתה צריכה רק לשמור על הבית - הוא היה יכול להיות נורא לסטטוס המנטלי של ההיט, בטח אם הוא היה מלווה בעוד משחק לא טוב של שני המצטרפים עם סימני השאלה הקשורים לאופי. בכלל לא בטוח שמיאמי הייתה יוצאת מזה.

אז איך מיאמי תפקדה במשחק המלחיץ הראשון שלה בפלייאוף אי פעם? לא רע, אבל גם לא טוב. בצד החיובי ניתן לציין את לברון בהצגה נפלאה, את וויד ובוש שהשלימו יום נהדר של כל השלישייה, ואת הפוקוס והאחריות בהגנה שהתגברו ככל שהמשחק התקדם (מילה טובה לספולסטרה, שההתאמות שלו בהגנה עבדו נהדר). בצד השלילי, אף אחד משחקני המשנה לא בא למשחק (פרט לג'ואל אנתוני שעושה מה שהוא עושה בכל מצב), כדורים נטו לברוח מהידיים של שחקני מיאמי לכל אורך המשחק ואף אחד לא קלע מבחוץ. מול העייפות של בוסטון זה הספיק לניצחון שיכול לשחרר הרבה מאוד קיטור (החיבוק של וויד ולברון בסיום הוא ההגדרה המילונית של שחרור קיטור) ולהפוך את המשחקים המלחיצים הבאים לקלים יותר.

בדומה לנוביצקי, גם לברון הזכיר לנו שאנשים נוטים להיות הרבה יותר מורכבים מהתוויות שאנחנו מדביקים להם. במקום להתפרק תחת העול או לחכות שוויד יבוא להציל אותו, הוא היה זה שלקח את האחריות, השתלט על המשחק במאני טיים וקלע את הסלים החשובים ביותר. היה לו מבט בעיניים של שחקן שבא לנצח את המשחק, מבט שמזמן לא נראה אצלו בשלב כזה של סדרה קשה. הוא כנראה לא מסוגל להוביל קבוצה לבד לארבעה נצחונות על יריבה חזקה, אבל לשניים כאלה הוא בהחלט מסוגל לדאוג. גם בקליבלנד הוא הצליח לעשות את זה בשנתיים האחרונות, ובמיאמי זה כל מה שמבקשים ממנו. וויד ידאג לשני האחרים.

בשנים האחרונות מגיעים לליגה הרבה מאוד אתלטים ענקיים עם קליעה רעועה מבחוץ. דרק רוז הוא הבולט מביניהם כרגע. אבל בקיץ הוא החליט לקחת את הקליעה מבחוץ כפרויקט והגיע לעונה עם קליעה משופרת שהפכה אותו לשחקן שלם ומגוון יותר. זה ההבדל בין כישרון גדול לשחקן גדול. הבעיה היא שבפלייאוף, עם העלייה ברמת הלחץ והאינטנסיביות, הדבר הראשון שנוטה להיעלם הוא הדבר שלא בא טבעי. וכך, בפלייאוף הראשון שלו כשחקן מוביל בליגה, ה-MVP הנכנס לא מצליח לקלוע מבחוץ. עד עכשיו הוא פגע מבחוץ רק בשני משחקים בפוסט סיזן - בשניהם שיקגו הביסה. בכל השאר הוא קלע 10 מ-52 שלשות (19 אחוז) ולא הבריק גם מחצי מרחק. זה הגיע למצב שאטלנטה מעניקה לו טיפול רונדו: ג'ף טיג נותן לו מטר וחצי ועובר מתחת לחסימות. כדי להפוך משחקן גדול לשחקן ענק, רוז יצטרך להמשיך לעבוד קשה עד שגם הקליעה תהפוך לכמעט אוטומטית. המטרה שלו לעתיד היא שבעוד שנתיים אף אחד לא יעיז לתת לו מטר.

לשיקגו יש רק קלע טבעי אחד, והוא גם אחד השחקנים המעניינים בפלייאוף הזה, קייל קורבר. בהתקפה כדאי לשים לב לכך שתיבודו מעתיק עבורו את תרגילי החסימות של ריי אלן בבוסטון (הוא כנראה הציץ באימוני ההתקפה שם). וזה עובד נהדר: בפחות מ-20 דקות הוא קולע כמעט שתי שלשות למשחק בכמעט 50 אחוז - אחד הכלים ההתקפיים הקטלניים בפלייאוף הזה. בהגנה הוא מדגיש את הבעיה של תיבודו - מול אטלנטה הוא לא מסוגל לשמור על אף אחד. יריבה עם שני שחקני כנף סקוררים מכריחה את תיבודו לבחור בין קורבר שלא נותן הגנה לבוגנס/ברואר שלא נותנים התקפה. זה זמן טוב להזכיר ששחקני הכנף בסיבוב הבא, אם וכאשר, יהיו וויד ולברון. במשחק החמישי מול אטלנטה תיבודו בחר בהגנה ולא נתן לקורבר לשחק כמעט בכלל. זה עבד.

יש כובעים שכיף לאכול, וזה של אטלנטה מהנה במיוחד. הייתה תחושה שהם יתפרקו מול הבולס באופן דומה לזה שבו הם התפרקו בסיבוב השני בעונות קודמות, אבל ג'ו ג'ונסון וחבורתו דאגו לשתי תצוגות התקפיות נפלאות בחמשת המשחקים הראשונים מול ההגנה הנהדרת של הבולס. מהצד זה נראה כמו התבגרות וצבירת ניסיון נטו, וזה הפרס לקבוצה שמגיעה לסיבוב השני שלוש שנים ברציפות: הרבה פחות קשה לתפקד במצב כזה. קשה להאמין שהם מסוגלים לחזור מפיגור 3:2, אבל בפלייאוף בו האמירה "ממפיס מסוגלת לקחת אליפות" היא ריאלית לחלוטין, עדיף פשוט להפסיק להמר. בכל מקרה, גם אם לא יעלו, ההוקס ייצאו מהפלייאוף הזה עם הרבה מאוד כבוד, ובעיקר עם ג'ף טיג, שעכשיו עוד פחות ברור למה הוא לא קיבל צ'אנס כל השנה.