* האנלוגיה הטובה ביותר לחצי הגמר ההיסטורי בין דאלאס ללייקרס היא לקרב אגרוף, ולא רק בגלל הפאולים המלוכלכים של רון ארטסט במשחק מס' 2 או של אנדרו ביינום ולאמאר אודום במשחק ההדחה. בשלושת המשחקים הראשונים, דאלאס ריחפה כמו פרפר ועקצה כמו דבורה ברבע האחרון. אתמול כבר הגיע תורה של מכת הסנוקרת בדרך לנוק אאוט. כל ניתוח שינסה להסביר איך זה קרה, יתייחס בעיקר לאלופה המודחת: מגורמים פסיכולוגיים ובעיות בחדר ההלבשה, דרך חיפוש אחר נסיבות מקלות כמו הקרסול של בריאנט ועייפות החומר בסגל המותש ועד לניתוח מקצועי נטו.
אבל צריך קודם לתת קרדיט לדאלאס ולאיש על הקווים: ריק קרלייל הבטיח בראיון הקבלה שלו שהוא ישים את מבטחו בג'ייסון קיד, בניגוד לקודמו בתפקיד אייברי ג'ונסון, אבל מאז הגעתו לקבוצה, הוא נתן צ'אנס משמעותי לג'יי ג'יי בראה וטיפח אותו כרכז מחליף אידיאלי. קרלייל גם עשה שימוש ברכש הלא-נוצץ של השנתיים האחרונות שון מריון, דשון סטיבנסון וטייסון צ'אנדלר כדי להרכיב יחידת חיסול הגנתית ובנה שיטה התקפית שמפיקה את המקסימום מיכולות הקליעה מבחוץ של ג'ייסון טרי, פג'ה סטויאקוביץ' וכמובן דירק נוביצקי.
* הלייקרס דורגו במקום השלישי מלמטה לאורך העונה הסדירה, עבור ניסיונות זריקה משלוש שהם אפשרו ליריבות שלהם. זה עבד בסדר גמור, מכיוון שהלייקרס דורגו במקום השלישי מלמעלה עבור אחוזי שלוש של היריבות. מיותר לציין כי מול דאלאס, שזרקה בממוצע 26.5 שלשות בסדרה, סגנון השמירה הזה קרס לגמרי וזה עוד עם 7 מ-24 לקיד מחוץ לקשת. הנעת הכדור הסבלנית של המאבס פירקה את הרוטציות של הלייקרס בהגנה, במיוחד כאשר בראה ניהל את ההצגה כשמסביבו טרי ופג'ה מתיש את הגארדים שרודפים אחריו, מכווץ את ההגנה בחדירותיו ובמשחק האחרון, אפילו מעניש בג'אמפ שוטס מטווח בינוני, תוך כדי נסיגה מהגבוה שיצא אליו כאילו מדובר בסטיב נאש.
אל תפספס
* הרוטציה של דאלאס רחבה אבל הסגל מבוגר, לכן מדובר בהישג שחורג מעבר למוניטין ותחושת ביטחון עצמי לשחקנים. הסדרה בין אוקלהומה לממפיס תסתיים מתישהו בין רביעי לראשון, כך שלשחקני המאבס יהיה מספיק זמן לנוח ולהתכונן לקראת היריבה הבאה ואולי גם לסמן העדפה? מריון נותן מאצ'-אפ הגנתי טוב מול קווין דוראנט ולגבי ראסל ווסטברוק, לאורך שלושה מפגשים בעונה הסדירה דאלאס עצרה אותו על 31.8% מהשדה. נגד ממפיס, נוביצקי יאלץ לשמור על גבוהים שונים בתכלית מפאו גאסול של פלייאוף 2011, אבל אולי קרלייל יפתור את הבעיה עם הגנה אזורית שמריון וצ'אנדלר מאפשרים לו, לאחר סדרה שלמה שבה שמירה זו אופסנה בספר התרגילים, מאחר שהלייקרס חגגו מולה בשלהי העונה הסדירה. עוד חזון למועד, אבל במידה שהגריזליס מעפילים לגמר המערב מהמקום השמיני, המומנטום שלהם לבדו יהפוך אותם ליריבה מסוכנת יותר מאוקלהומה.
* הסוויפ האחרון לאלופה מכהנת הוא לא זיכרון עמום בפלייאוף 2007, מיאמי הודחה מהסיבוב הראשון ע"י שיקגו. אבל הסוויפ הזה הגיע לאחר עונה בינונית מאוד מצד מיאמי, שגם הזכייה הבודדת שלה באליפות הייתה רחוקה מלהרשים. הלייקרס הנוכחית היא קבוצה שלקחה שתי אליפויות ברציפות, כאשר את האחרונה הם הרוויחו בדם, יזע ודמעות מול הסלטיקס. השנה היה נראה כי ספסל הקבוצה התחזק, עם הצטרפותם של סטיב בלייק, מאט בארנס והעקביות שאודום הפגין לאורך העונה. אפילו ביינום סופסוף נתן פלייאוף בריא וחזק. בימים, שבועות והחודשים הקרובים, נגלה לפי התבטאויות בתקשורת ומהלכים בפועל, האם מדובר בקבוצה שזקוקה לטלטלה משמעותית או לשינויים קוסמטיים בלבד. מה שבטוח, הם קודם כל זקוקים למאמן והאופציות נעות בין בריאן שואו, עוזרו הבכיר של פיל ג'קסון, לבין כמה שמות פנויים ומעניינים: ריק אדלמן ואולי אפילו ג'רי סלואן.
* ומכיסא המאמן שמתפנה, נסיים בפיל ג'קסון, שסביר כי סיים אתמול את קריירת האימון המפוארת שלו. אמנם לא בת'ריפיט רביעי במספר אלא בארבעה הפסדים על האפס, אבל למרות הביקורת שהועברה עליו במשך השנים, דווקא בסדרה מול דאלאס היה ניכר שג'קסון מעורב, כועס ומתוסכל. הצעקות על פאו גאסול ורצף של שלושה פסקי זמן תוך שלוש דקות אתמול ברבע השני, מעידים הרבה יותר על חוסר התפקוד של שחקני הלייקרס מאשר על קריירת האימון של הזן מאסטר. תגידו על ג'קסון שהוא תמיד אימן את השחקנים הטובים ביותר במשחק ג'ורדן, שאק ובריאנט לצד שחקני משנה אידיאליים כמו פיפן וגאסול, אבל בשורה התחתונה הוא הצליח היכן שקודמיו בתפקיד כשלו, בחדרי הלבשה שמצריכים לא פחות ידע ותמרונים פסיכולוגיים מאשר יכולת ניהול משחק. שיקגו בולס הגדולה של שנות ה-90 התפרקה בבת אחת, גם הלייקרס של שאקובי הלכו לבנייה מחדש עם פרישתו של ג'קסון לשנה לכן במידה שהלייקרס יישארו במתכונתם הנוכחית, תהיה זו הזדמנות ראשונה לבחון את עבודתו של מאמן הבא לאחר ג'קסון ולא רק לפניו.
אל תפספס
