פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לשירותכם, מאז ומתמיד

        כשהתקשורת מקדישה את עצמה למכבי, מה הפלא שהיא הופכת לקדושה? הסיקור האובססיבי מזכיר: מורשת ערוץ 1 עדיין שולטת

        בשעת כתיבת שורות אלה טרם פורסמו נתוני הרייטינג של המשחק של מכבי תל אביב אמש (שישי), אבל ברור שאחוזי הצפייה היו גבוהים. כמה גבוהים? גבוהים מדי, בלי שום סיבה הגיונית. אחרי הכל, מדובר בכדורסל אירופי, ענף שלכל הדעות נחשב למסורבל ומגושם, ובעיקר נטול אסתטיקה. כל מי שצופה בפלייאוף ה-NBA יודע שלהגדיר את היורוליג כ"כדורסל" זה עלבון למשחק, ואתמול כל הרעות של הגרסה האירופאית הוקצנו אפילו יותר: שחקנים נראו מבולבלים וגמלוניים, אחוזי הקליעה היו מחפירים, ההחטאות מהעונשין היו מראה בלתי נסבל, ובסך הכל מדובר היה באירוע ספורטיבי לא נעים לצפייה. ההערצה למכבי תל אביב, שוב מתברר, ממש לא קשורה לספורט.

        אבל עם העובדות המוזרות אי אפשר להתווכח. באלפי בתים בישראל הוקדמו אמש ארוחות השבת, במיוחד בשביל מכבי. במהלך הקידוש והברכות רבים פזלו לעבר הטלוויזיה, שם פנאתינאייקוס וסיינה התקוטטו בעוד אירוע ספורטיבי אפור. מאות אלפי ישראלים העדיפו לבלות את ערב שבת – רגעי המנוחה הנדירים אחרי השבוע המתיש – דווקא בצפייה במשחק יורוליג. איך זה עדיין קורה? האם לא עברנו כבר את הימים האלה? האם מכבי כבר לא נושלה ממעמדה? הלא ערוץ 1 כבר איבד מזמן את השלטון, ובימינו הטלוויזיה מציעה עשרות אלטרנטיבות. איך עדיין עם ישראל מתמסר בכזו נאמנות לאירוע ספורטיבי כל כך לא אסתטי?

        ערוץ 1, הגרסה המעודכנת

        את התשובות תחפשו בתקשורת. אם בעבר נהוג היה לדבר על תקשורת מגויסת, כיום מדובר בתקשורת מתלהבת וחסרת פרופורציות. הכיסוי לפיינל פור הוא כמעט חולני. עשרות עיתונאים, צלמים ושדרים נשלחו לברצלונה, ובדיעבד ימי ערוץ 1 ורפאל נאה נראים אנמיים לעומת התצוגה התקשורתית של פיינל פור 2011. אומנם האהבה למכבי היא בהחלט לא קונצנזוס כבעבר (עיתונאים ועורכים רבים במערכות הספורט מייחלים לכישלונה), אבל הנהירה אחריה אובססיבית מתמיד. וכשהתקשורת מקדישה את עצמה למכבי, מה הפלא שמכבי הופכת לקדושה?

        את הסטנדרטים המוטרפים מכתיב ערוץ הספורט. כמובן שהעובדה שהערוץ מחזיק בזכויות ליורוליג מגבירה את אופן הסיקור, וגם העובדה שמשפחת רקנאטי מחזיקה בשליטה גם בערוץ וגם בקבוצה מגבירה את ההתמסרות למועדון, אך עדיין הסיקור היה אוהד בצורה קיצונית, כאילו מדובר בגרסה העדכנית של רוממה של שנות ה-70.

        האולפן של ערוץ הספורט החל לשדר כבר משעות אחר הצהריים. לא זכור שמשחק של קבוצה ישראלית בליגת האלופות (גם לא של נבחרת ישראל) גרר כאלו הפקות מושקעות, אבל שיאי הביזאר לא הסתכמו בזה. רגע אבסורדי במיוחד היה כשבאולפן התארחו מאיר טפירו, אפי בירנבוים וגילי מוסינזון: האם ניתן להעלות על הדעת שלושה אנשי כדורסל שמזוהים יותר מהם עם האופוזיציה למכבי מאשר הם?

        בירנבוים, האיש שאחראי לנאום הכבשים, פוטר ממנה בבושת פנים; טפירו אכל קש ממכבי כל חייו; מוסינזון הוא הסמל המובהק של הפועל תל אביב ואוסישקין; אבל כל זה לא מנע מהשלושה להיסחף עם הגל הצהוב ששוטף את הערוץ, ולהצטרף למקהלה. זה פשוט חזק מהם. הם היללו את מכבי ושיבחו את ראשיה ושחקניה, איחלו לה בהצלחה מול ריאל, וזאת על אף שכלל לא יפליא אם בשיחות אישיות הם פיללו לניצחון ספרדי. אפילו אוהדי מכבי, שנהנים מהסיקור המושקע והמקצועי של ערוץ הספורט, הסמיקו מבושה באותם רגעים.

        אין יציאה ממעגל הקסמים

        כמובן שכל זה לא גורע מההישג הנפלא של הצהובים, אבל המשחק עצמו, אותו אירוע ספורטיבי מדובר ומתוקשר, לא הצליח להשתוות להייפ שנעשה אליו. אפילו ניב רסקין, שכמעט איבד את ההכרה במשחקים של נבחרות העתודה, התקשה להתרגש. מי שמאס באיכות השידור של ערוץ 10 ועבר ל-HD, זיהה שגם הפרשן עמרי כספי האנמי (למה דווקא עכשיו הוא הפך לביישן ומאופק?) לא מצליח לצאת מגדרו.

        האם אחרי פמפום כל כך אגרסיבי, אפילו ניצחון ב-20 הפרש על ריאל מדריד לא הצליח להלהיב את הפרשנים? הצחקתם את מאיה רונן. כל מי ששמע את השדרית החביבה מדברת עם דיוויד בלאט מיד אחרי המשחק, הבחין שהיא נלהבת יותר מהמאמן. בעוד היא צווחת, הוא עונה בקור רוח. בעוד היא נסערת, הוא מנסה לצנן לה את ההתלהבות. באיזו עוד קבוצה בעולם ניתן למצוא עיתונאים שמתרגשים יותר מהספורטאים עצמם?

        בסופו של דבר, התחושה היא שמדובר במעגל קסמים שמפרה את עצמו. התקשורת משתלהבת, הצופים נסחפים, הרייטינג עולה, וכתוצאה מכבי רק הולכת ומתחזקת. אומנם בסופו של התהליך חובבי הספורט מקבלים קבוצת כדורסל מדהימה, הישגית ומקצועית, אבל לפעמים הדרך לשם מעט מביכה.