מוחמד עלי בכחול-לבן: אין, לא היה וספק אם יהיה

הספורט והחברה הישראלית הם בבואות עקומות זה של זו ולהפך. הרעות החולות ומי הביבים של החברה הישראלית מוגדלים ומוקצנים בנקודת ההשקה עם הספורט. תופעות כגון גזענות, אלימות, תרבות דיון חולה וכדומה – מתאפיינות באותה פרשנות מעוותת הן במגרש הספורטיבי והן בשינקין פינת שדרות. ולהפך – הספורט הישראלי מזין את החברה והתרבות במשלים, נרטיבים וארכיטיפים מיתיים להם החברה זקוקה כדי להעצים (ולהקצין, במיטב הישראליות) את האתוסים שלה – תופעת מכבי ת"א בכדורסל, תחושת הדוד מול גולית בכל משחק לאומי של הנבחרת (אפילו ריצ'רד נילסן הטמיע את העניין), סימון כל יריב ספורטיבי כאנטישמי וכל גוי כצורר ישראל, גם אם הוא נבחרת הנשים המקדונית בכדורעף. בקיצור, מהומת אלוהים ישראלית טיפוסית.

אבל גם לכאוס רגעים של תבונה מזוקקת – ולראייה, הדמוקרטיה הישראלית, ארגוני זכויות האדם והתעשיות המתקדמות, איים של שפיות ושגשוג הנעים בתוך מערבולת בלתי אפשרית. אפשר היה לקוות כי גם הספורט הישראלי ימצא לעצמו זמן לזקק תמהיל מדויק, במינון הנכון, המשלב את כל היבטי השפיות הישראליים האפשריים ויבטא אותם בדמות ספורטיבית – כזאת שתטביע חותמה לא רק במישור התחרותי, אלא גם תשמש השראה בהיבט החברתי והתרבותי – דמות שתהווה מופת, לא, לא בהיבט של תקומת העם היהודי בארצו – אלא סמל, לפיד בוער המאיר את הדרך להולכים אחריו בחשכה השוכנת עדיין ברובה לפנינו.

כזה היה מוחמד עלי בארה"ב של שנות השישים והשבעים. לא בשל גאונותו הספורטיבית הפך עלי לאחד ממסמניה המרכזיים של תקופה, לדוברו המפורש והרהוט של אחד העידנים המרכזיים בדברי ימי ארצות הברית – והעולם המערבי בכלל, כפועל יוצא – בחמישים השנים האחרונות. לא בשל מהירות התגובה שלו, ה'אפר-קאט' הקטלני שלו, או עבודת הרגליים האלוהית שלו, גם לא בשל היותו לאלוף נצחי – כזה המסרב להכיר באפשרות שהוא אינו האלוף הבלתי מעורער במשקל כבד – הפך עלי לספורטאי המוכר ביותר בתולדות האנושות ולאחד הפנים המוכרות בתבל בכלל. עלי הפך לעלי ביום בו העתיק את ההקשרים של עשייתו הספורטיבית למשמעויות חברתיות ופוליטיות. ביום בו הבין כי סירובו של סוני ליסטון לקום לסיבוב החמישי היה לנוק-אאוט בפרצופה של אמריקה השחורה, הכנועה, המשתפת פעולה בהכנעה תבוסתנית עם גחמות הממסד ומנציחה את הקיפוח והאפליה – ביום בו התייצב על שתי רגליו ואמר I TOLD YOU SO! דיבר בשמה של אמריקה חדשה, אמריקה הניצבת בפני חשבון הנפש הנוקב בתולדותיה. והאגרוף השחור שהטיח בפרצופה היה צלצול הגונג שהייתה זקוקה לו כדי לצאת לקרב על דמותה, על אופייה.

לכן, ניסיון לחפש אנלוגיה בין עלי לדמות מהספורט הישראלי יהיה נפסד – לא רק בגלל שמאחורי ארה"ב 200 שנות פז"ם יותר מאשר ישראל הצעירה, הנלחמת על אופייה ועל קיומה – יש יאמרו, ולא רק בגלל שמסורת הספורט הישראלית דלה ומעופשת ובוודאי לא חדורה עמוק בשורשי התרבות, כזאת האמריקאית; גם לא בשל העובדה שהתקשורת הישראלית אינה עסוקה בהאלהת דמויות ספורט אלא בניתוצן ובהגחכתן; גם לא בשל העובדה שהספורטאי הישראלי המצוין יבקש לפרוט לעצמו את תהילתו למדורי רכילות של מקומונים וייזהר מהתבטאויות פוליטיות כאילו הן עדות שקר בפני חבר מושבעים עוין; אפילו לא בשל העובדה שהציבור והתרבות הישראלית מצויים בסבב שחיטת הפרות הקדושות התקופתית שלהם בשני העשורים האחרונים ואינם בשלים פסיכולוגית ואידיאולוגית לפולחן אישיותי בריא; הסיבה שלא היה, אין ולא נראה באופק שום "עלי" ישראלי היא עליבות ההיצע בקרב ספורטאי ישראל. ונסיבה מקלה נוספת – עלי היה רק אחד. וזהו.

בייבי עלי'ס, או ספורטאים שהתברכו בתכונה אחת או שתיים שלו אפשר למצוא: הנה מיקי ברקוביץ' – הווינר המושלם. הספורטאי שאינו מוכן לקבל הפסד, המצליח לשטות בך, גם כשהוא עם שתי עיניים עצומות ורגל וארבע אצבעות בקבר, לזנק ממנו חי. הנה שלום אביטן – הפה הגדול. השנון שבשנונים, מתלטף באגמוניה ובמגלומניה של עצמו, משעשע ופרובוקטיבי. הנה משה סיני – הנער משכונות העוני של יפו ובת-ים, שהגיע לפסגות ספורטיביות ולקונצנזוס לאומי גורף. הנה המודל הפוסט מודרני – היהיר שלו – יוסי בניון. הנה בארי לייבוביץ' – יפה המראה והתנועה, מהפנט בחתוליותו, עם סקס אפיל מתפקע. הנה אלי אוחנה – סמל להתנערות המזרחית מאדנות ופטרונות הממסד האשכנזי. מנסיכיה המובהקים של האליטה המזרחית החדשה ומסמליה של המהפכה החברתית המתרגשת על ארצנו. הנה הם זאהי ארמלי, עלי עותמן, ג'ימי טורק, עזמי נאסאר, כולם בני מיעוט מדוכא ומקופח – שהיו הראשונים לעמת את האתוס הציוני עם המציאות החברתית המורכבת שיצרו ההיסטוריה והפוליטיקה הישראלית. שחקנים ערבים בנבחרת ישראל. הנה הוא פיני גרשון, אהובה של התקשורת – הילד הרע בעל הפה הארסי אשר פעם מפיק מרגליות ופעם מטיל ביצי סרחון.

כולם ניצבים בשורה לעינינו. חקוקים, בעלי זכויות בספורט הישראלי – דמויות צבעוניות ומשמעותיות, כל אחד בהקשרה ובזמנה, ביומה ובפרספקטיבה בתוכה פעלה – כמעט כולם מבלי דעת, מנותקים מהמשמעות המטא ספורטיבית של מעשיהם, זרים לתפקידם בטקסט הקרוי "ישראליות", ולא "עיתונות ישראלית". רואים את עצמם בעיני רוחם של העיתונאים שכתבו עליהם, כמעט לעולם לא מבקשים לעצמם רף חדש, היגד מחוץ למדורי הספורט, מקום בנצח החברתי – ולא במחברת הקלישאות של הישראליות. עלי, כך נדמה לי, פעל במודע, בוודאי כשהשליך את מדלית הזהב בה זכה למי הנהר של אוהיו כחלק ממחאתו וסרבנות הגיוס שלו לצבא שבעיניו היה סמל לדיכוי בני עמו. אחיו. עלי חרג מתחומי הספורט והשתמש בו לקידום אג'נדה פרטית – פוליטית ואידיאולוגית. לנו אין חיה כזאת בישראל. בוודאי לא ספורטיבית.

אל תצטטו "אנחנו על המפה, ואנחנו כאן בשביל להישאר על המפה". ההיסטוריה שכתבה את המשפט העילג הזה בדרך בה עורכים משכתבים שחקני כדורגל בראיונות חדר הלבשה לאחר משחק. עלי לא היה זקוק לשכתוב. הוא היה המקור האותנטי. הבלתי אפשרי כל-כך בספורט הישראלי, שנסמך על קלישאות, חיקויים, העמדות פנים ובעיק