דור המדבר, חלק א': המועדונים הגדולים שסובלים מבצורת תארים

כמות התארים של הכוכב האדום בלגרד פשוט לא נתפסת. הקבוצה ששלטה ללא עוררין בכדורגל היוגוסלבי ורשמה גם לא מעט הברקות גם בזירה האירופית, זכתה בשש אליפויות בשנות ה-50, ארבע בשנות ה-60, שלוש בשנות ה-70, ארבע בשנות ה-80 ועוד שתיים עד 1991/2. גם אחרי המלחמה והמעבר לליגה הסרבית המשיכה הכוכב האדום לקצור תארים עם שש אליפויות נוספות, אבל מאז האליפות האחרונה שלהם ב-2007 הספירה הנצחית הזו נעצרה לחלוטין.

על רקע היריבות הלוחמנית במיוחד עם פרטיזן בלגרד, אוהדי הכוכב האדום יכולים לזקוף לזכותם את העובדה שהם הקבוצה האקס-יוגוסלבית היחידה שזכתה בגביע אירופי ובגביע ביניבשתי. אבל מה קרה לקבוצה הזו בשנים האחרונות? תחליטו אתם. יש שיגידו שזה פשוט חוסר מזל. לפני שלוש שנים הם פיגרו אחרי פרטיזן בחמש נקודות וסיימו במקום השני, לפני שנתיים הם פשוט סבלו מעונה רעה שהסתיימה במקום השלישי, ובשנה שעברה הם נכנעו שוב ליריבתם המושבעת, הפעם בפער של שבע נקודות. והשנה? התקוות הגדולות של הכוכב האדום למהפך נגנזו רק אתמול בדרבי טעון במיוחד מול פרטיזן כשהשתיים הגיעו צמודות בראשות הטבלה למשחק העונה, שהסתיים ב-0:1 קטן לפרטיזן, בדרך לעוד עונה אבודה.

התקופה הסוערת ביותר של הקבוצה הכי מפוארת בספורט האמריקאי הייתה דווקא התקופה השחונה בתולדותיה. אחרי שתי אליפויות רצופות בשנותיו הראשונות של ג'ורג' סטיינברנר במועדון ב-1977 ו-1978, הבעלים הקפריזי איבד את הסבלנות נוכח הדשדוש של היאנקיז בתחילת שנות השמונים, והחל להחליף מאמנים כמו גרביים. הבוס הגדול הצליח לפטר את מאמן הקבוצה 18 פעמים ב-13 עונות, כשבתואר שיאן המפוטרים החזיק בילי מרטין, שפוטר לא פחות מחמש פעמים, בכל פעם בגלל עימות אישי אחר עם הבוס, בלי קשר לביצועים של שחקניו על המגרש. התקופה הזו כונתה "הברונקס זו" (גן החיות של הברונקס) בגלל כל הטירוף הזה.

כדי לחפות על הבלאגן השתדל סטיינברנר להחתים מדי קיץ סופרסטאר אחר, וכשראה שהכשלונות נמשכים הוא דאג להסתסכך גם עם שחקניו. ב-1990 הסתיים הריב המתוקשר שלו עם כוכב הקבוצה דייב וינפילד בהשעייתו של סטיינברנר לשלוש שנים לאחר שהתגלה שהוא שכר בלש מפוקפק שיעקוב את וינפילד ויסחט אותו. את תקופת ההשעייה ניצלו היאנקיז כדי להחזיר את השפיות למועדון, למתן את הרכישות הבומבסטיות ולטפח כשרונות צעירים כמו דרק ג'יטר, מריאנו ריברה וברני וויליאמס, שהתבשלו יחד במשך כמה שנים לפני שהחזירו לניו יורק את תואר האליפות ב-1996, בדרך ליצירת שושלת חדשה.

במשך שנים נחשבה סנט אטיין לקבוצה הכי דומיננטית בכדורגל הצרפתי. הירוקים קטפו לא פחות מעשרה תארי אליפות בין 1957 ל-1981, כולל ארבעה רצופים בין 1967 ל-1970, אבל כבר 30 שנים מרגישים במזרח צרפת את היובש למרחקים. עד היום, המועדון הצנוע שהתנדנד בשנים האחרונות בין שתי הליגות הראשונות, מוכר כמועדון המצליח ביותר בכל הזמנים במדינת הטריקולור, כשבנוסף לאליפויות שהביאו שמות כמו מישל פלאטיני וז'אק סאנטיני זוכרים האוהדים הוותיקים גם שישה גביעים וחמישה גביעי סופר קאפ, האחרון בהם ב-1969.

אבל באותה מהירות בה הגיעה, התהילה עזבה את ה-"לאס וורטס" בעקבות הסתבכותו של נשיא הקבוצה רוג'ר רושה בפלילים. רושה מצא את עצמו בכלא, וכבר ב-1984 סנט אטיין הידרדרה עד למעמקי הליגה השנייה. כעבור שנתיים היא שבה לליג 1, אבל הקשיים הכלכליים וחוסר היכולת להצמיח כוכבים כבעבר השאירו אותה במאבקי הישרדות תמידיים, בזמן שהשכנה מליון עקפה אותה בסיבוב ושברה את שיא האליפויות הרצופות שלה. לפני שלוש שנים הוביל בפטימיבי גומיס את הירוקים בחזרה לצמרת ואיפשר לירוקים לחלום על שחזור הימים היפים, אבל העונה המפתיעה הסתיימה רק במקום החמישי. מאז חזרה סנט אטיין לבינוניות, והיום אוהדיה מבינים שהם צריכים להגיד תודה שהקבוצה שלהם נמצאת בחלק העליון של הטבלה.

תחלופת השחקנים הגבוהה במכללות לא מאפשרת אפילו לקבוצות הכי גדולות ליצור שושלות ארוכות, וגם עשר שנים ללא תואר יכולות להיתפס כנסבלות עבור מכללה מפוארת כמו דיוק. אלא שבעשור הקודם השדים הכחולים לא איבדו רק את ההגמוניה בענף, אלא גם את כוח ההרתעה שלהם. בשנים הגדולות של דיוק בשנות ה-90 אמריקה אהבה לשנוא את הקבוצה של מייק ששבסקי מתוך יראת כבוד לילדים העשירים והמוצלחים שתמיד מוצאים דרך לנצח, אבל השנים הרזות אחרי האליפות ב-2001 שינו את התמונה. תחת הנהגתם הכושלת של ג'יי ג'יי רדיק ושלדן וויליאמס, כוכבי על בעונה הרגילה שנהגו להיעלם ברגעי האמת בטורניר המכללות, העפילה דיוק לפיינל פור אחד בלבד בשמונה עונות, בשנתו היחידה של לואל דנג במכללה ב-2004.

ההשפלה של נבחרת ארצות הברית באליפות העולם ב-2006 איימה לסדוק אפילו את התדמית המושלמת של ששבסקי, שסבל במיוחד מול היריבה השנואה צפון קרוליינה שהפכה את משחקי הדרבי הלוהטים של דרך הטבק לחגיגה הקבועה שלה. לנוכח הדשדוש המתמשך התמעט גם מספר התיכוניסטים המוכשרים שהתדפקו על דלתות הקמפוס בדורהאם, אבל למזלו של קואץ' K, הוא לא איבד את יכולתו לשכנע את כוכביו לדחות את חלום ה-NBA. בשנת 2010, עם סגל מנוסה בראשות קייל סינגלר ונולאן סמית, הדיוקים התחברו ברגע הנכון בדרך לאליפות דרמטית, והוכיחו למגינת ליבם של עשרות מיליוני שונאיהם שווינרים נשארים ווינרים.

הצעירים שביניכם בוודאי לא יוכלו להבין מה בדיוק עבר על קבוצת החלומות של ברצלונה, שחוותה שנים כואבות במיוחד החל מסוף שנות התשעים ועד אמצע שנות האלפיים. קצת מוזר להיזכר בכך היום כשליאונל מסי וחבריו משגעים את כל העולם, אבל במשך חמש שנים רצופות הקטלאנים, שזכו עד היום ב-20 אליפויות, 25 גביעים, תשעה תארי סופר קאפ מקומיים ושבעה גביעי אירופה מכל הסוגים, לא הצליחו לזכות באף תואר והשאירו את ארון הגביעים עירום ומבויש.

אחרי הדאבל ב-1998 עברה בארסה זעזוע עם הנטישה המתוקשרת של לואיס פיגו לטובת ריאל מדריד, אבל מעבר לכעס העז של האוהדים, מה שהכניס את המערכת לסחרור היה חוסר היכולת של לואיס ואן חאל להתחבר לסגל שבנה, כשגם ברמת הניהול הקבוצה לא הצליחה להתרגל לשינויים הרבים. הנשיא ז'ואן גספאר ויתר על פיגו לטובת היריבה השנואה תמורת סכום שמן של 56 מיליון דולר, אבל התחליף לא בדיוק הלם את המימדים שברצלונה הייתה רגילה אליהם. מארק אוברמארס ההולנדי ועמנואל פטי הצרפתי כמו גם ג'רארד מוולנסיה לא הוכיחו את הרכישה שלהם, כשעלו ביחד למועדון כ-60 מיליון דולר.

הכישלונות של המאמן ההולנדי ושל נשיא המועדון הביאו לשינוי מהפכני עם כניסתם של ז'ואן לאפורטה, פרנק רייקארד ורונאלדיניו לעניינים, מה שהחזיר את הצבע לחיי האוהדים. מכאן, אתם כבר בטח יודעים, הכל כבר הלך חלק וברצלונה חזרה להיות השם הגדול שאפיין אותה במשך שנים. תקופת היובש הקצרה הזו נתנה לריאל את האפשרות לחזור לקדמת הבמה עם שתי אליפויות, אלא שבארסה שבה לעצמה ולא צריך לספר לכם היכן היא נמצאת היום.

חלק ב' של הכתבה יתפרסם מחר