פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תנו להם לריב

        למה כשהשחקנים מתעמתים בקלאסיקו זו הרואיות, אך כשהם נאבקים בבלומפילד זו חוליגניות? פז חסדאי תומך באמוציונליות

        כמו בהרבה פעמים בכדורגל, גם הפעם הסצינה הכי דרמטית במשחק התרחשה דווקא כשהוא לא שוחק. הקלאסיקו בגמר הגביע סיפק לא מעט רגעים מרגשים, אבל היפה שביניהם היה דווקא כשהשחקנים לא התרוצצו על הדשא, דווקא כשהם לא נדרשו להציג את מיומנותם הטכנית. היה זה מיד עם תום הזמן החוקי, לפני תחילת ההארכה, כששחקני שתי הקבוצות נעמדו בשני מעגלים בשני צדי המגרש, אחד סגול והשני לבן. הם התגודדו זה לצד זה בחיבוק קבוצתי, הטו את ראשם מטה לתוך המעגל, ופשוט האזינו בדממה מתוחה לדברי המאמן. בלב המעגל ישבו פפ גווארדיולה וז'וזה מוריניו בחצי כריעה, ידיהם התנופפו לכל עבר, שפת הגוף שלהם שידרה דריכות, וניכר היה שהם פשוט צורחים את הוראותיהם. כבר הרבה זמן לא הייתה סצינה שהמחישה כל כך במדויק את חשיבות המאמן בקבוצת כדורגל.

        שחקני ברצלונה, ריאל מדריד מתווכחים עם השופט בגמר הגביע הספרדי (רויטרס)
        סופרסטארים מיליונרים, כוכבי ספורט מדושני עונג, שנלחמו בנחישות על כבודם. בארסה וריאל (צילום: רויטרס)

        סביב המאמנים התגודדו שתי חבורות של כוכבי ספורט מיליונרים. כולם סופר-סטארים עם אגו נפוח, כולם צעירים שחצנים ומלאי אדרנלין, רובם שכירי חרב שיעברו לכל קבוצה אחרת תמורת גמול הולם, אבל ברגע הזה אף אחד מהם לא פצה פה. לא היה שום ספק במחויבות הפנאטית שלהם. סביר להניח שגווארדיולה ומוריניו לא הרבו בהוראות טקטיות (הרי בשלב הזה כבר אין מה להרחיב), אבל לא נתפלא אם צמד המאמנים, אותם מנהיגים כריזמתיים של שתיים מקבוצות הכדורגל החשובות בתבל, סיפקו נאום דרמטי בסטנדרטים הוליוודיים, כזה שהיה מצמרר כל מי שהאזין לו. סביר להניח שהמאמנים פשוט דרשו ריכוז, מחויבות ומאבק נחוש על כל כדור, ועוד חצי שעה של מאמץ הרואי בקרב על הגביע הנכסף. ברגע טעון שכזה – שכולו מסירות, נאמנות ודבקות במטרה - אמירתו המפורסמת של ישעיהו לייבוביץ' על 22 החוליגנים נשמעת פשוט תלושה מהמציאות.

        ובמעבר חד ליפו

        יום לפני כן, בבלומפילד הרותח, אמירתו של לייבוביץ' נראתה הגיונית יותר לחובבי הכדורגל הישראלי. על פניו "חוליגניות" היא המילה היחידה שמגדירה את אותה קטטה המונית בין שחקני בית"ר ירושלים להפועל תל אביב, אבל זו תהיה צרות עין. מה שטוב לספרדים טוב גם לנו, ובסופו של דבר, בדיוק כמו בקלאסיקו, גם המשחק הזה סיפק חוויה ספורטיבית מרגשת, שערכה גדול בהרבה מהרמה המקצועית.

        בדיוק כמו בקלאסיקו, גם בבלומפילד ראינו שחקנים מתעמתים זה עם זה שוב ושוב, שחקנים שמתנפלים על השופט אחרי כל שריקה שלו, דחיפות הדדיות אחרי כל עבירה, ובעיקר שתי קבוצות עם יריבות גדולה ואיבה היסטורית. כמו בקלאסיקו, גם הפעם הסצינה הכי מרגשת התחוללה כשהמשחק לא שוחק. מי שהעריץ והילל את היריבות בין ריאל לברצלונה אבל השמיץ את זו שבין בית"ר להפועל, לא רק מחמיץ ומפספס את התמונה הגדולה, אלא אף חוטא לאמת. נחמד לגלות שגם בישראל יש תשוקה ספורטיבית, גם כשהיא מתגלמת בסצינות לא סימפטיות. חבל שגם ברגעים כאלה התקשורת בוחרת להתעסק בקטנוניות אך ורק בשגיאת השיפוט (שאכן הייתה שערורייתית ומקוממת), ולא מצליחה לעצור רגע, לחשוב שנייה, לנשום אוויר ופשוט להגיד: חבר'ה, היה ערב מהנה של כדורגל.

        שחקן הפועל תל אביב בן שהר מתעמת עם שחקני בית"ר ירושלים (קובי אליהו)
        תמונות לא סימפטיות, אבל לפחות ראינו תשוקה ומחויבות. הפועל ובית"ר נאבקות (צילום: קובי אליהו)

        אין ספק, אלה ימים קסומים לחובבי הספורט, ימי הכרעה ומתח. יום רביעי, למשל, שכלל את גמר הגביע הספרדי, את חצי הגמר האיטלקי, את הקונצרט בין טוטנהאם לארסנל ואת הדרבי החיפאי, היה ערב סוחט רגשות. רבים מאיתנו הגיעו אליו תשושים, אחרי שאת הלילה לפני כן העבירו בצפייה בקרבות בין בוסטון לניו יורק, בעוד קלאסיקה רוויית עצבים ולחץ, בעוד יריבות מלאה איבה וטינה, בעוד קרב ספורטיבי שגדוש בדחיפות, צביטות ועבירות מלוכלכות.

        ככה אנחנו אוהבים את הספורט שלנו, מלא באמוציות. כשהכל טעון ונפיץ, ונדרש רק ניצוץ קטן כדי להדליק את הבערה. כשכל התקפה היא התקף לב, כשכל הפסד קורע את הלב, כשמהשחקנים נדרש אומץ לב, כשגודל הלב הוא לפעמים הדבר היחיד שמבדיל בין ניצחון להפסד. אפשר לרטון על האלימות, אך אפשר גם להריע לשחקנים על המאמץ ועל המחויבות. אפשר לכנות אותם 22 חוליגנים, ואפשר להניח שלפעמים גם לאנשי הרוח הגדולים ביותר בהיסטוריה פשוט אין מושג מהחיים שלהם.