ההגדה והאגדה: ראול עובר מאתלטיקו לריאל מדריד

ב-1992 הוביל חלוץ צעיר בשם ראול את קבוצת הקאדטים של אתלטיקו מדריד לאליפות. כשהנשיא השערוריתי חסוס חיל החליט לסגור את אקדמית הכדורגל של הקולצ'ונרוס מסיבות כלכליות, נדד הילד ליריבה העירונית והשאר היסטוריה. ראול רשם 16 עונות במדי ריאל מדריד, זכה בשש אליפויות ושלושה גביעי אירופה והפך למלך השערים של המועדון בכל הזמנים

עם היכולת, הכישרון והמספרים של ראול אי אפשר להתווכח. ראול הוא סקורר טהור, לא וירטואוז, אבל שחקן חכם עם ראיית משחק נפלאה ומיקום מושלם. אבל האם הייתם מגדירים אותו כחלוץ הטוב בכל הזמנים? ויותר מזה, איפה הייתם ממקמים אותו בדירוג הגדולים בהיסטוריה של ריאל מדריד? לפני אגדות כמו די סטפנו ופושקאש? הוגו סאנצ'ז? בוטרגניו? רונאלדו? מבחינה מקצועית, בכלל לא בטוח. בכל הקשור למעמד, השם ראול מסמל את ריאל מדריד יותר טוב מכל אחד אחר.

מעבר להיותו חלוץ גדול, ההיסטוריה תזכור את ראול כסמל. כמותג. ראול תמיד ייהנה ממעמד שונה בגלל האישיות, האופי והנאמנות לפני 323 השערים שכבש במדים הלבנים. סמלים, כידוע, הולכים ונעלמים ממפת הכדורגל המודרני. אם בוחנים עוד סמלים של העשורים האחרונים, שחקנים כמו מאלדיני, סקולס, גיגס ופויול, מגלים מכנה משותף ברור – כולם שיחקו ומשחקים במועדונים גדולים ותחרותיים. המסקנה היא ברורה: בעידן בו הכסף הגדול שולט בכדורגל, שחקן כישרוני יסכים להישאר בקבוצה לאורך זמן רק כל עוד דרישותיו הכלכליות והמקצועיות באות לכדי סיפוק. המסחור של הענף מביא לפחות טיפוסים כמו ראול ויותר מכונות שיווקיות מצועצעות בדמות כריסטיאנו רונאלדו ודייויד בקהאם.

ב-16 שנותיו בריאל מדריד זכה ראול כמעט בכל תואר אפשרי. מנגד, בתקופה הזו היריבה העירונית ליקטה שלושה תארים בלבד (דאבל ב-1995/96 וזכייה בליגה האירופית אשתקד). היו לה שנים טובות יותר בצמרת ושנות שפל שכללו ירידה לליגה השנייה. בסיכומו של דבר, חיזקה אתלטיקו את מעמדה כלוזרית, סבלה מניהול כושל והניצחון האחרון שלה בדרבי היה עוד במאה ה-20. עם כל הכבוד לנאמנות והאופי של ראול ולמועדון אתלטיקו מדריד, שום שחקן תחרותי לא היה מוכן להישאר במקום שכזה במשך 16 שנה.

דבר אחד בטוח. אם ראול היה מתקדם לבוגרים של אתלטיקו מדריד, הקריירה שלו הייתה נראית אחרת. אולי היה שורד כמה עונות, אבל במוקדם או במאוחר היה מבקש לעזוב. להתקדם למקום גדול ותחרותי יותר. מחפש בית שבו אפשר לגדול ולזכות בתארים. איך הייתה נראית אז הקריירה שלו? האם היה מגיע לאותם הישגים? כובש את אותה כמות שערים? אולי היה מגיע אפילו רחוק יותר או שבכלל הנדודים היו מביאים אותו לפרמיירליג או, רחמנא ליצלן, לברצלונה? אפשר רק לדמיין.

בעצם, למה לדמיין? קחו את פרננדו טורס. אולי השחקן הכי מוכשר שגדל באתלטיקו בשנים האחרונות. לא רק שאל ניניו עבר בכל הקבוצות הצעירות של המועדון, הוא גם מגדיר את עצמו עד היום כאוהד שרוף ונשבע שלא לנשק סמל של קבוצה אחרת. למרות כל האהבה, הגיע הרגע שבו טורס הבין שצריך לעזוב למקום תחרותי יותר. הוא עבר לליברפול, מיצה עצמו גם שם וכעת מחפש את עצמו בצ'לסי. טורס הוא שחקן בחסד, יש שיאמרו אפילו יותר מגוון מראול. הוא אלוף אירופה, אלוף עולם. אבל אתם חייבים לשאול את עצמכם – כיצד תזכרו אותו בעוד 20 שנה?

המעבר של ראול לריאל מדריד כנער בן 15 שינה את הקריירה שלו לעד והפך אותו לעל-זמני. זה לא משנה אם הוא יסיים את הקריירה בגרמניה או ימשיך לשנת פרישה כלכלית ב-MLS. זה גם לא משנה אם יקום מי שישבור את שיאי הכיבושים שלו בברנבאו ובליגת האלופות. אפשר להתווכח כמה הוא באמת גדול ולהשוות אותו לכאלה שהיו ויהיו, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו. ראול הוא ריאל מדריד. וככה נזכור אותו לנצח. ושוב תודה לחסוס חיל.