ההגדה והאגדה: השביתה שמנעה מעודד קטש קריירה בניקס

עונת 1998/99. בשיא הקריירה חתם עודד קטש על חוזה במדי ניו יורק ניקס והיה אמור להיות הישראלי הראשון ב-NBA. אלא שסכסוך עבודה שפרץ בין הליגה לבין ארגון השחקנים השבית את פתיחת העונה בחצי שנה. קטש החליט לא לחכות וחזר למכבי תל אביב לעונה רעה מבחינה קבוצתית, שגם הייתה האחרונה שלו בצהוב כשחקן. שנה לאחר מכן עזב קטש לפנאתינייקוס עד שהודיע סופית על פרישה ב-2004 בגלל פציעה שהשביתה אותו מספר שנים. ישראל חיכתה עשור עד ששלחה נציג לליגת הכדורסל הטובה בעולם.

אילו כוכבי ה-NBA לא היו כל כך חמדנים ומפונקים באותה שנה, אולי הכל היה נראה אחרת. אילו דייויד סטרן היה מגיב בצורה מאופקת יותר, ההיסטוריה יכולה הייתה להתהפך. מי היה מאמין ששרשרת אירועים מקרית וחד פעמית בכדורסל האמריקאי תשפיע בצורה כל כך ישירה ואכזרית על חייו ועל הקריירה של אחד מגדולי כדורסלנינו. מי היה מאמין שהפעם היחידה בתולדות ה-NBA שבה הייתה שביתת שחקנים (בינתיים) תיצור תגובת שרשרת מורכבת ומפותלת, שבסופה תסתיים בפספוס בלתי נשכח של הקריירה של אחד הספורטאים הגדולים בתולדות ישראל.

עודד קטש הוא אגדה אמיתית. העובדה שהוא פרש ממשחק בגיל 25 רק הגבירה את המיתוס סביבו, אבל כבר במהלך הקריירה שלו ידענו שמדובר במשהו מיוחד. יכולותיו בלטו והלהיבו כל חובב כדורסל. מבחינת כישרון, לא היה כמוהו אי פעם בכדורסל הישראלי. היחיד שהתקרב אליו מבחינת רמה מקצועית היה מיקי ברקוביץ', אבל גם לווינר הגדול של מכבי תל אביב (וכבודו במקומו בהחלט מונח) לא הייתה את יכולת החדירה ואת הווירטואוזיות של הבחור הצנום מגבעתיים. קטש היה להטוטן אמיתי, קלע נפלא, חודר בחסד ו-ווינר בנשמה. המעבר שלו ל-NBA היה טבעי ומתבקש, אבל ההיסטוריה, כדרכה, בחרה להתפתל ולהתפתח בדרכים משונות. סיפור חייו קיבל תפנית בלתי צפויה.

קטש הכריז על סיום את הקריירה בגיל 29, אבל את משחקו האחרון שיחק בגיל 25 וחצי. מה היה קורה אילו לא הייתה פורצת השביתה? כיצד היו מתפתחים חייו של קטש? כיצד זה היה משפיע על גורלם של מכבי תל אביב, של פנאתינייקוס, של עמרי כספי, של הניו יורק ניקס, של הכדורסל הישראלי בכללותו? לעולם לא נדע, אולי אפשר להעריך, אבל דבר אחד בטוח: גם מקטש וגם מאיתנו נגזלו אלפי רגעים של אושר, התרגשות וגאווה.

מקומו של קטש בפנתיאון של הכדורסל הישראלי מובטח, אבל אם היה הופך לישראלי הראשון ב-NBA, ההילה סביבו הייתה מקבלת מימדים אחרים. השידוך שלו עם הניקס נראה אידיאלי. לא סתם עמרי כספי משתוקק לעבור לתפוח הגדול ולהתקבל באהבה אדירה על ידי הקהילה היהודית והישראלית בניו יורק.

אומנם קטש תמיד היה מוגבל במשחק ההגנה, והיו ספקות גדולים בנוגע ליכולת שלו לשמור על גארדים אמריקאים אתלטיים, אבל הוא תמיד חיפה על זה ביכולת התקפית מדהימה. כמובן שההסתגלות שלו ל-NBA הייתה אמורה להיות איטית והדרגתית, אך לא היה מפליא אף אחד אם בדקות שבהן היה עולה מהספסל (כמחליף לכריס צ'יילדס וצ'רלי וורד המוגבלים), קטש היה מלהיב את אוהדי הניקס ומספק לא מעט דקות קסומות.

כזכור, בסיום אותה עונה (שכללה רק 50 משחקים) הניקס העפילו לגמר ה-NBA מהמקום השמיני במזרח, בעונה בלתי נשכחת. אומנם קטש לא התאים בצורה אידיאלית לאותה קבוצה מופלאה של ג'ף ואן גנדי – קבוצה קשוחה שהתהדרה במשחק הגנה בלתי מתפשר – ובאותן שנים ב-NBA עדיין לא ניתן קרדיט הגדול לשחקנים מאירופה שיש כיום, אך קטש ללא ספק פספס הזדמנות נדירה לקחת חלק בחוויה בלתי נשכחת.

בדמיוננו אנחנו רואים אותו חודר לסל, ובעזרת זריזות נדירה ומגע קסם מצליח להתל בענקי הליגה. מדי פעם ודאי היה חוטף גג מהדהד, לא פעם היה מורד לספסל במהירות על ידי מאמנו הקפדן, אבל בליגה שכל כך מעריצה כישרון התקפי, קטש יכול היה להפוך ללהיט. בליגה שקבוצותיה חושבות לטווח הארוך, קטש היה זוכה לאמון, ובסופו של דבר מלוטש עד לרמת כוכב על. לא שחקן חמישייה, לא אולסטאר, אבל ללא ספק שחקן מבריק ולא צפוי. מי יודע, אולי גם הפיזיותרפיסטים המיומנים של הניקס היו מטפלים בברכו העדינה בצורה שונה.

ומי יודע כיצד הגעתו ל-NBA הייתה משפיעה על הכדורסל הישראלי? כיצד היא הייתה משפיעה על הפופולריות של הענף? כמה ילדים היו מתעוררים באמצע הלילה כדי לראות אותו בגופייה הלבנה של הניקס, ולאחר מכן רצים להתאמן במגרשי הקט-סל המקומיים בניסיון לחקות את ביצועיו? כמה הישגים נבחרת ישראל החמיצה בגלל חסרונו של הטאלנט? כמובן שגם ההישג (האדיר!) של עמרי כספי היה מתקבל בפרופורציות אחרות, והטעימה הראשונה שלנו מישראלי ב-NBA הייתה בסגנון וירטואוזי ונוצץ יותר.

סביר להניח שקטש גם לא היה הופך למאמן. לא נראה שיש לו אהבה גדולה מדי למקצוע, והעובדה שהוא עדיין בענף היא בעיקר בגלל חסכים למיניהם. מקטש גם הייתה נחסכת הטראומה מתקופתו הקצרה כמאמן מכבי תל אביב, אותה עזב בטונים צורמים אחרי הכישלון. אומנם אוהדי הפועל גלבוע/גליל חגגו בזכותו אליפות היסטורית, אבל שאר חובבי הכדורסל הישראלי ודאי היו מסכימים לוותר על תואר חסר משמעות של הקבוצה מהצפון עבור עוד כמה שנים של ביצועים מקטש על הפרקט.

בסופו של דבר, מדובר בפספוס ענק. לא נכנה את זה כטרגדיה – בכל זאת, יש דברים קשים יותר ועצובים יותר בחיים, וקטש השיג במהלך הקריירה הקצרה שלו הרבה יותר מרוב הכדורסלנים בישראל – אך עדיין נותרנו עם תחושת החמצה, עם סיפור ענק שיכול היה להיגמר אחרת. אילולא אותה שביתה.