פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הכי טוב שיש: שחקן העונה ב-NBA

        דוראנט מלך הסלים, הווארד תותח בהגנה ולברון שוב הוכיח את עצמו כתופעה, אבל זאת העונה של דרק רוז. אסף רביץ בוחר MVP

        זאת הייתה עונת NBA משונה. בעצם, זאת עדיין עונה משונה, כאשר ברגעים אלו אנו עדים לסיום העונה הרגילה הפולני ביותר אי פעם ("קחי את הביתיות", "לא - קחי את", "אני מתעקשת שתיקחי, מגיע לך", "עבדת עליה כל כך קשה כל השנה, למה שלא תיהני ממנה את?"). אבל בכתבת ה-MVP אני מתעלם מהשבוע האחרון והמרתק בדרכו, וגם בלעדיו מדובר בעונה שקשה מאוד לדרג בה את השחקנים היעילים. יותר מדי עליות וירידות, יותר מדי שינויי סיטואציות ויותר מדי קבוצות בהן קשה להכריע מי השחקן הכי חשוב, השאירו מעט מאוד מועמדים לגיטימיים לתואר ויותר מדי מועמדים סמי-לגיטימיים. כדי לא לקפח אף אחד - הנה רשימת 11 הגדולים ועוד כמה שראויים לאזכור.

        שווים אזכור:

        דרון וויליאמס (יוטה/ניו ג'רזי) - נשמע מצחיק עכשיו, אבל עד אמצע ינואר יוטה נראתה כמו קונטנדרית והוא כמו מועמד לגיטימי.

        טוני פארקר (סן אנטוניו) - מרוב תהפוכות בקריירה, קשה להאמין שהוא עוד לא בן 29. השנה התקמבק וחזר להיות חלק חשוב במכונה מנצחת.

        זאק רנדולף (ממפיס) - אם מישהו חשב ברצינות שרנדולף ייכנס לרשימה כזאת, הוא כנראה גם מאלה שהימרו שסן אנטוניו ושיקגו יהיו שתי היחידות שיגיעו ל-60 נצחונות השנה ובטוח שאלוהים הוא פיצה עם זיתים.

        למרקוס אולרידג' (פורטלנד) - הפתעה נעימה שהפכה, ככל שהעונה התקדמה, לאחד משחקני הפנים המגוונים והיעילים בליגה.

        פאו גאסול (הלייקרס) - חודש וחצי הוא היה מועמד רציני, ארבעה חודשים סתם עוד שחקן טוב עם יותר מדי תנודות בכושר.

        אנדרה איגודלה (פילדלפיה) - שחקן האול אראונד של השנה הוכיח שלפעמים פחות (דומיננטיות) זה יותר (אפקטיביות).

        רייג'ון רונדו (בוסטון) - למשך חודשיים שמר על ממוצע של 14 אסיסטים למשחק, מאז נחלש באופן הדרגתי אבל עדיין מנהל את אחת ההצגות הטובות בליגה.

        מקומות 10 עד 6

        10. פול פירס (בוסטון) ומאנו ג'ינובילי (סן אנטוניו)

        לא הצלחתי להכריע בין שתי עונות כמעט זהות של הוותיקים הנפלאים האלה. שניהם היו המוציאים לפועל הראשיים בקבוצת וותיקים מאוזנת ומצוינת, לשניהם היה חלק מרכזי בכך שהקבוצה שלהם השתלטה על הקונפרנס שלה רוב העונה, שניהם נחלשו מעט לקראת סוף העונה וראו את הקבוצה מאבדת גובה, ולכן גם איבדו גובה בעצמם בדירוג האישי. לקראת הפלייאוף, פירס ומאנו הם שתיים מהמניות הבטוחות בליגה, וסיבה חשובה לכך שאחרי הכל בוסטון וסן אנטוניו הן לא קבוצות שכדאי לפגוש בפוסט סיזן.

        9. כריס פול (ניו אורלינס)

        אחת העונות האישיות המסובכות ביותר להערכה שאני זוכר. התחילה עם ד"ר CP3, המשיכה עם מיסטר "הברכיים שלי לא עומדות בקצב", ובסוף בחרה לא לבחור. בחודש האחרון פול נותן הצגות גדולות לצד משחקים איומים ואין דרך לדעת את מי נפגוש בלילה נתון. בשורה התחתונה, הוא הצליח להוביל את ניו אורלינס אל סף ה-50 נצחונות למרות שלל בעיות בקבוצה, על הפרקט ומחוצה לו, והזכיר מספיק פעמים שיש לו פוטנציאל להיות הפוינט גארד הטוב בעולם. אצלי זה מספיק למקום בטופ 10.

        8. ראסל ווסטברוק (אוקלהומה סיטי)

        במקום סופרסטאר ושחקני משנה, קיבלנו השנה לא מעט קבוצות של שני כוכבים כמעט שווי ערך. הת'אנדר היו הדוגמה המייצגת ביותר. ווסטברוק הפך השנה לאחד מהסקוררים הקטלניים בליגה ועשה את זה בקבוצה שכבר יש בה את הסקורר הקטלני בליגה. הוא לא ממש פוינט גארד ולפעמים נדמה שהוא ודוראנט עובדים על שני צירים שונים ולא ממש משחקים ביחד, אבל הוא כן שחקן שיודע מה לעשות עם הכדור בדקות האחרונות ויפרק כל קבוצה שאין לה כלים לעצור אותו. זאת סיבה מרכזית לכך שהלייקרס אמורים להעדיף לא להיתקל באוקלהומה סיטי בשום שלב בפלייאוף הזה.

        7. דווין וויד (מיאמי)

        טוב, על מערכת האיזונים והבלמים בין הכוכבים במיאמי דיברנו מספיק. בסופו של דבר, רוב העונה התחושה הייתה שאין יותר מדי קשר בין שני הסופרסטארים וששיתוף הפעולה בינהם מסתכם בשאלה תור מי להשתלט על המשחק הפעם. התוצאה הייתה עונה אישית טובה של שניהם, כולל כמה הצגות גדולות, ועונה קבוצתית בינונית. פלאש פתח את העונה הראשונה בפרויקט השלישייה לא טוב, אבל אחרי החודש הראשון חזר לספק את היכולת והמספרים הרגילים שלו.

        6. קווין דוראנט (אוקלהומה סיטי)

        זאת כנראה מחמאה גדולה מאוד שהשחקן שמדורג במקום השישי הוא גם אחת מאכזבות העונה שלי. הסיבה לאכזבה היא שמגמת השיפור של KD נעצרה מוקדם מהצפוי. המועמד המוביל ל-MVP מפתיחת העונה היה פחות טוב בעונה הרביעית שלו בליגה מאשר בשלישית. בנוסף, הציפיות העצומות שהוא יצר בנבחרת האמריקאית בקיץ לא התממשו ודווקא שחקנים שהיו שוליים בנבחרת פרצו השנה בגדול. אבל גם ככה דוראנט הוא הסקורר המוביל בליגה, בלתי ניתן לעצירה בדקות מסוימות ומוביל את הת'אנדר, יחד עם ווסטברוק, לעונה נהדרת.

        מקומות 5 עד 2

        5. קובי בריאנט (הלייקרס)

        אנחנו נמצאים בטריטוריית "גם אם זו לא עונת שיא שלו, הוא כל כך טוב שאי אפשר לדרג אותו נמוך יותר". קובי אפשר השנה לגבוהים להתבלט, לקח יוזמה רק כשממש נדרש לכך והמשיך בירידה המתונה בתפוקה שמאפיינת אותו בעונות הרגילות בשנים האחרונות. השנה הוא גם קיבל הרבה יותר דקות מנוחה שעזרו לו לסיים עונה מלאה ולהגיע די כשיר לפלייאוף. כמובן, גם בהילוך שלישי קובי הוא אחד השחקנים הטובים בליגה ונראה לי מיותר לפרט למה.

        4. לברון ג'יימס (מיאמי)

        הבשורה הטובה מבחינת ה-MVP היוצא היא שעונת הבכורה במיאמי לא הייתה כשלון מוחלט כפי שנדמה היה שהיא תהיה בשלבים מסוימים. סיבה מרכזית לכך היא שגם בתוך המהומה והלחץ, יש דבר אחד שאי אפשר לקחת מלברון - את העובדה שהוא שחקן כדורסל ענק. השילוב הנפלא הזה בין אתלטיות, פיזיות, ראיית משחק והבנת משחק מייצר את אחד משחקני האול אראונד הטובים אי פעם בשני צדי המגרש ואת מכונת העונה הרגילה האולטימטיבית. הדומיננטיות מימי קליבלנד נפגמה מעט, וגם התוצאות פחות טובות ביחס לציפיות, אבל עדיין מדובר בתופעה.

        3. דירק נוביצקי (דאלאס)

        הגענו לרשימת המועמדים הלגיטימיים שלי, והיא כללה מאבק רציני על המקום השני. הקייס שלו כולל את הטענה שבלעדיו דאלאס הפסידה 7 מ-9 משחקים, שהוא לא רחוק מעונה של 50,40,90 באחוזים, שבמאני טיים הכל עובר דרכו ושמאז הפציעה של קרון באטלר הצוות המסייע שלו נראה עלוב במיוחד. הקייס נגדו כולל בעיקר את היכולת הפחות טובה שלו מאז שחזר מהפציעה בינואר. זו העונה השנייה בה עושה רושם שנוביצקי לא מחלק נכון את הכוחות שלו במהלך העונה ומגיע לשיא מוקדם מדי, זו אחת הסיבות לכך שקשה לקחת את המאבס ברצינות לקראת הפלייאוף. נוביצקי ייאלץ להסתפק עונה נוספת בתואר אחד השחקנים הטובים בליגה, אבל לא הכי טוב.

        2. דוויט הווארד (אורלנדו)

        עונת השיא של סופרמן מביאה אותו למרחק נגיעה מהתואר הנכסף. השיפור הגיע בהתקפה - הוא הגיע לעונה הזאת עם יותר דרכים להשיג שתי נקודות, קליעה משופרת מכל מיני עמדות ובעקבות זאת גם יותר מוכנות להיות דומיננטי. העלייה המשמעותית אצלו היא בכמות הזריקות - מ-10.2 בעונה שעברה ל-13.5 השנה, ובעקבות זאת גם קפיצה של כמעט 5 נקודות. בהגנה הוא כמובן נשאר עוגן ייחודי ועדיין מאפשר מה שאף גבוה אחר בליגה לא מאפשר - את האפשרות לשחק עם ארבעה שחקני חוץ בלי להיפגע בצבע.

        אז למה, בכל זאת, הוא לא MVP? שלוש סיבות מרכזיות: 1) עדיין לא ניתן להשתמש בו במאני טיים. אחוזי העונשין שלו הופכים אותו לנטל התקפי בדקות האחרונות. אז נכון שלאורלנדו יש כלים להתמודד עם זה (ג'אמיר נלסון וטורקוגלו) ונכון שהוא לא הסנטר הראשון שזאת הייתה בעיה איתו (שאקיל, כמובן), אבל הפיצוי שהוא מספק על החיסרון הזה לא מספיק בשביל להיות השחקן הכי יעיל בליגה. 2) 1.3 אסיסטים על 3.6 איבודים. זה נתון נוראי שהופך אותו לכלי פחות יעיל בהתקפה. למרות שמשחק הפנים-חוץ של אורלנדו עובד גם בלי שיירשם אסיסט על שמו, הנתון העלוב באסיסטים מעיד על הקושי של הווארד בהוצאת כדורים ובכלל במחשבה על כך. 3) המאזן של אורלנדו - עם כל הבעיות והטריידים, תתקשו לשכנע אותי שהסגל של המג'יק פחות טוב ועמוק מאלה של שיקגו ודאלאס, בטח לא בפער של 9 ו-4 משחקים (וכאמור, דאלאס הפסידה לא מעט כשנוביצקי היה בחוץ). אחת הבעיות המרכזיות של הווארד, לטעמי, היא שהוא לא מוציא מהשחקנים שסביבו את המיטב.

        MVP - דרק רוז (שיקגו)

        במקומות מסוימים מסתובבת טענה שיש השנה תחרות אמיתית על התואר. הטענה מלווה בכל מיני הוכחות סטטיסטיות שמראות שרוז לא עד כדי כך גדול. אצלי הסיפור שונה - כל יום בחודשיים האחרונים רוז הגדיל את הפער והפך את הבחירה בו לאחת הקלות שהיו לי. הפוינט גארד הנפלא הראה מה זה שחקן שהוא קבוצה - כל משחק ההתקפה סבב סביבו והיה תלוי בו, והוא עמד במעמסה לילה אחרי לילה. לא היה חודר טוב יותר השנה ולא שחקן מאני טיים מוצלח יותר. ובתוך כל זה, הוא אפשר גם לאחרים לתת פחות או יותר את המקסימום שלהם.

        כדאי לזכור שרוז התמודד עם קשיים רבים השנה. בעמדה מספר 2 היה לבולס חור מוחלט ושני הגבוהים עשו תורות בפציעות ובעצם שיחקו ביחד רק 26 משחקים. זה לא הפריע לרוז להוביל את הבולס לשיפור של 18-21 נצחונות ולהבטיח את המקום הראשון במזרח ולפחות את המאזן השני בטיבו בליגה. יותר נצחונות מהלייקרס, מבוסטון וממיאמי, הרבה יותר מאורלנדו. להגנה יש חלק חשוב בכך, אבל גם רוז שיפר מאוד את ההגנה ולמנהיגות שלו היה חלק חשוב באינטנסיביות של שאר השחקנים.

        ההשוואה שנראית לי הכי מתאימה לעונה הזאת של רוז היא עונת ה-MVP של אלן אייברסון. גם אז בפילדלפיה הייתה קבוצה שכל ההתקפה שלה נבנתה סביב שחקן אחד ועיקר כוחה היה בהגנה, גם אז צוין לטובה האופי הלא מתפשר של AI. באותה עונה מופלאה אייברסון אמנם קלע יותר מרוז (31 נקודות מול 25) אבל עשה זאת באחוזים פחות טובים (42 מול 44), עם פחות אסיסטים (4.6 מול 7.9) והוביל את הסיקסרס למאזן פחות טוב (56 נצחונות מול 59 כשלרוז נשארו עוד שלושה משחקים). בנוסף, מול אייברסון התמודד שאקיל בשיאו, שזה עדיין הרבה יותר מדוויט בשיאו. ההשוואה הזאת יכולה לעזור למי שעדיין נותרו בו ספקות - דרק רוז נתן עונה גדולה, עונת MVP ראויה לחלוטין, ממש לא ברירת מחדל. עכשיו נותר רק לחכות לו בפלייאוף.

        שחקן שיקגו בולס, דרק רוז (AP , Nam Y. Huh)
        נתן עונה גדולה, עונת MVP ראויה לחלוטין, ממש לא ברירת מחדל (צילום: AP)