כוכבים על הקווים: מאמן העונה ב-NBA

שבוע לפני סיום העונה, ובפילדלפיה כבר החלו מצחצחים חרבות לקראת המפגש המסקרן מול מיאמי או בוסטון בסיבוב הראשון של הפלייאוף. בעלי הזיכרון הארוך או חיבור האינטרנט הפעיל, ודאי זוכרים שאת העונה שעברה סיימו הסיקסרס במקום ה-13 במערב עם 27 ניצחונות אומללים, כשכבר בסביבות פברואר החלו איגי ושות' לנסות לתפוס את מודיעין דן כדי לגלות איזה קו מגיע לחוף גורדון מאיזור פעמון החירות. ולמה אני טורח לציין את זה? מסיבה פשוטה אחת - מבט על הסגל של פילי אשתקד יגלה לנו שבמהלך הקיץ והעונה שבאה אחריו לא הגיע לקבוצה אפילו שחקן אחד משמעותי (אלא אם אתם ממש מתעקשים לקרוא לאוון טרנר שחקן משמעותי), מה שכן השתנה זה זהותו של היושב בכיסא הקברניט. ההחלטה להחליף את אדי ג'ורדן הבלגאניסט בכדורסל הפשוט והיעיל של קולינס הייתה סיבוב של 180 מעלות בגישה.

לאחר עונה שלמה שבה התעקש ג'ורדן הכושל להנחיל את "התקפת פרינסטון" המורכבת על שחקני הקבוצה שלא הבינו מה רוצים מחייהם, הגיע קולינס שלקח את אותו חומר שחקנים בדיוק, הסתכל עליו כמה דקות, והבין שמה שצריך לעשות כאן זה לשחק כדורסל פשוט ואתלטי עם שני מובילי הכדור שלו, לבסס את המשחק העומד על משחק הפוסט המשובח של אלטון ברנד (שנמחק לחלוטין תחת ג'ורדן וקם לתחייה), ולהכניס אינסוף אנרגיה בשני צדי המגרש עם ספסל עמוק ומלא בגארדים ופורוורדים אתלטיים שאוהבים לרוץ. קשה להאמין שלפילי יש יכולת להפתיע את אחת הגדולות ולעבור סיבוב, אבל עם ההתבגרות הצפויה של ג'רו הולידיי וטרנר וקצת חיזוק מתחת לסלים, יהיה לקולינס יופי של חומר לעבוד איתו בעונות הבאות, ותאמינו לי שהוא לא הולך לשומקום.

רבים ודאי יטענו כי הקאמבק ההרואי שביצעו הספרס העונה אל קידמת הבמה מצדיק דירוג גבוה יותר בעבור גאון הכדורסל הזה, אבל הסיום העגום של העונה שכמעט ועלה ביתרון הביתיות מול הלייקרס, בצירוף התחרות הקשה, גרמו לפופ להחליק מעט במורד הטבלה ולהסתפק במדליית הארד. לאחר שבעונה שעברה סיימו הספרס במקום השביעי במערב, קשה היה להאמין שהסגל העייף שלא עבר רענון משמעותי בקיץ יוכל לחזור ולהיות רלוונטי בצמרת, ורבים הימרו על עונה של דשדוש בפאתי הטבלה שבה ינסה פופוביץ' לתת לשלושת כוכביו לנוח ככל האפשר, גם על חשבון יתרון ביתיות בפוסט סיזן.

אלא שכמו תמיד השועל הטקסני הוותיק שלף קלף מפתיע מהשרוול, ופשוט המציא מחדש את הספרס. במקום קבוצת חצי מגרש שמבוססת על הנעת כדור סביב טים דאנקן והקפתו בקלעים, החלו הספרס לשחק כדורסל התקפי ומהיר. מאנו ג'ינובילי, לאחר כמעט עשור בתפקיד השחקן השישי, נכנס לחמישייה ויצר יחד עם טוני פארקר צמד סילונים אתלטיים שהפכו את הספרס לקבוצה ש - תחזיקו חזק - אוהבת לרוץ. סן אנטוניו מודל 2010/11 ממוקמת במקום השישי בליגה בכמות הנקודות שהיא קולעת למשחק עם כמעט 104 כאלו. וההגנה המפורסמת, תאמינו או לא, מחזיקה את היריבות על 98 נקודות 45.5% סטנדרטיים לחלוטין מהשדה. סתם כדי לסבר את האוזן, באליפות האחרונה של הספרס ב-2007 הובילה הקבוצה את הליגה בספיגת נקודות למשחק (90 בממוצע) ובצד ההתקפי הסתובבה בחלק התחתון טבלת קליעת הנקודות עם 98 בלבד, תוסיפו את העובדה ששלושת הברגים המרכזיים הזדקנו ב-4 שנים שלמות מאז ולא בדיוק הפכו זריזים ואתלטיים יותר, ותבינו שהשינוי שפופוביץ' עשה שם העונה ראוי לתואר נס.

אה, ומה שהכי חשוב זה שבתוך כל העונה המסחררת הזו הוא הצליח אפילו למצוא דקות מנוחה יקרות לטריו שלו, כאשר פארקר משחק 32 דקות בממוצע למשחק, ואילו מאנו ודאנקן אפילו לא מגיעים ל-30, שזה 5 דקות שלמות פחות ממה שפול פירס וריי אלן נאלצים לשחק בבוסטון העמוקה.

עם כל הכבוד לפופוביץ' ששינה ביום בהיר אחד את סגנון המשחק של הקבוצה שלו, מה נגיד על ג'ורג' קארל, שפתאום באמצע העונה קיבל קבוצה חדשה לחלוטין והפך אותה בתוך כמה ימים לאחת הקבוצות הטובות בליגה. כל נתוני הפתיחה היו נגדו – שני כוכבי הקבוצה עזבו לניו יורק, הקבוצה הייתה במומנטום שלילי ובמו?ד בנייה מחדש, וערימת השחקנים שנותרה בידיו כללה אך ורק שחקני דרג שני ומטה ו 2-3 שחקנים דומים ברמתם בכל עמדה על המגרש (למעט הסנטר).

איש לא היה מתפלא במיוחד או מאשים את קארל, לו החבורה המשונה הזו הייתה מדדה את דרכה אל מחוץ לשמינייה הפותחת של הקונפרנס, אלא שאופן ממש לא ברור הצליח קארל לבנות קבוצה, שלמרות היעדר היררכיה ברורה ומכת פציעות הפכה למרענן הרשמי של הליגה ולקבוצה שכולם אוהבים לאהוב. במקום שבו מרבית הפרשנים ראו ואקום שאי אפשר למלא, ראה קארל הזדמנות לעשות סוויץ' מחשבתי – לא עוד קבוצה אנוכית עם כוכב שלא אוהב למסור ושחקנים שלא מוכנים לשמור, אלא יחידה אחת לוחמת ונטולת כוכבים שבה כולם שווים במעמדם וכולם עושים הכל מהכל.

ההישג המרשים ביותר של קארל היה ההצלחה לשלב את שני הרכזים שלו זה לצד זה, כאשר כל אחד מהם מקבל מעל 30 דקות בממוצע למשחק. העובדה שלכל אחד מהם מומחיות שונה (ריימונד פלטון מצטיין במגרש הפתוח, טיי לאוסון מתמחה בניהול משחק עומד) עוזרת להם לחלק את תחומי האחריות ביניהם מבלי שמאבקי אגו יעיבו על האווירה. התוצאה היא שלמרות שאין בדנבר אפילו שחקן אחד שקרוב למעמד של אולסטאר, הצליחה הקבוצה להשתפר בכל פרמטר אפשרי מאז הטרייד עם הניקס. החל מאחוזי השדה, דרך הריבאונד, ועד לכמות האסיסטים שנסקה מ-21 למשחק עד ל-25 כתוצאה מסגנון המשחק שהנהיג קארל.

אולם המהפך האמיתי קרה דווקא בצד השני של המגרש, שם הפכה דנבר מאחד המרבדים האומללים של הליגה לאחת מקבוצות ההגנה הטובות ביותר שיש. ממוצע הספיגה ירד בבת אחת מ-105 נקודות למשחק ל-95 (מהרבע העליון בליגה עד לרבע התחתון), וזאת כאמור מבלי שקצב המשחק או התפוקה ההתקפית תיפגע כהוא זה. על אף ההצלחה המסחררת פרשנים רבים נוטים לבטל את סיכויי הנאגטס להצליח בפוסט סיזן ללא מנהיג מנוסה, ולכל אלה אני אומר שהמנהיג המנוסה של דנבר נמצא על הקווים, וגם אם הם לא יעברו את אוקלהומה/דאלאס בסיבוב הראשון זאת הולכת להיות חתיכת סדרה משובחת.

אודה ואתוודה שרציתי לתת את הבכורה לקארל האנדרדוג, אבל בחיים יש בחירות שמשעממות ככל שיהיו, אין שום אפשרות להימנע מהן. תגידו יפה שלום לכוכב העולה בעולם האימון ב- NBA. האמת היא שבליגה שבה מרבית המאמנים הם שחקני עבר לא מוצלחים (ע"ע דל נגרו) שהפכו למאמנים מוצלחים עוד פחות (ע"ע דל נגרו), ומרבית הקבוצות משחקות כדורסל שנראה כאילו מקורות ההשראה שלו הן מצפייה במשחקים בספורטק בשבת, אין שמחה גדולה יותר מהתחושה שמועדון מאמני העל שכולל כבר עשור שלם רק את פיל ופופ הישישים, מצטרף שחקן חדש, ועוד איזה שחקן.

הרבה חששות היו מעונת הביכורים של תיבודו כמאמן ראשי, ולא מעט שאלות עלו בנוגע ליכולתו להנהיג קבוצה. ובכן – מסתבר שטום יכול, ובגדול. לאחר שהפך את בוסטון למפלצת ההגנה שהיא, הגיע תיבודו לשיקגו המתגבשת, והוביל את הקבוצה למקומות שאיש לא העז לחלום עליהם, כאשר שבוע לפני קו הסיום מבטיחים הבולס את המקום הראשון במזרח ואת יתרון הביתיות שלא יסולא בפז. ואם נזכור שאותה שיקגו של רוז, דנג ונואה בקושי השתחלה אל הפלייאוף מהמקום השמיני אשתקד, ההישג ייראה מדהים אפילו יותר. גם פציעות קשות של בוזר (חודש וחצי בחוץ) ונואה (מעל חודשיים) לא האטו את הבולס, ושחקנים משלימים כמו טאג' גיבסון וקורט תומאס הישיש הפכו פתאום לשחקני חמישייה לכל דבר ועשו את הנדרש מהם בעוד הניצחונות ממשיכים להיערם. זוהי, רבותיי, גדולתה של שיטה, ובשיקגו של תיבודו השיטה היא מעל הכל, בעצם אולי חוץ מדרק רוז.

אבל ההישג המרשים ביותר של תיבודו הוא ההצלחה בשכפול סימן ההיכר הקבוע שלו, והפיכתם של הבולס לקבוצת ההגנה השנייה בטיבה בליגה, מיד אחרי האקסית מבוסטון. תחת המאמן החדש הפכו שחקני הגנה בינוניים כמו רוז, בוזר ובוגנס לחלק מהגנה סיסטמטית שלוכדת את שחקני היריב בעמדות מהן הם ממש לא מעוניינים לזרוק. התוצאה – שיקגו מחזיקה את התקפות היריבות על האחוזים הנמוכים ביותר בליגה (43% בלבד) ומונעת מהן כל יכולת לתקן את הנזקים באמצעות שליטה מוחלטת מתחת לסלים. אכן, שיקגו של תומאס וגיבסון הייתה גם קבוצת הריבאונד הטובה ביותר בליגה וקטפה בממוצע 5 יותר מהיריבה שלה – ראשונה בפער עצום לעומת שאר הליגה. ולאור העובדה שגם כאן מדובר בהבדל של שמים וארץ לעומת ההגנה הבינונית של שיקגו אשתקד, נראה שגם אם ימצא תיבודו מכונת זמן ויהפוך למאמן של דנבר ב-2008, יהפכו אייברסון וכרמלו לצמד השומרים הטוב בליגה.

צרתו היחידה של תיבודו היא שעבודתו מעט נדחקת אל האפלה בזכות הזרקור העצום שמכוון על ה-MVP הכמעט ודאי, דרק רוז, שמקבל המון קרדיט (מוצדק) על העונה המופלאה של הבולס, אבל אפילו אם תראו את רוז עושה את הבלתי ייאמן ומניף את צלחת האליפות בעוד חודשיים, תזכרו שלהצלחה הזו יש עוד אבא, ראוי לא פחות. טום תיבודו – מאמן העונה של 2010/11.