פרס העובד המצטיין: שחקן ההגנה, הרוקי והשחקן השישי

כמעט נכנסו:

לואל דנג (שיקגו): כי חייב להיות נציג לקבוצת ההגנה של העונה. בדקתי אם מותר להכניס לכאן את תיבודו, מסתבר שאסור, אז אסתפק בשחקן ההגנה הטוב והיציב של הבולס השנה.

קווין גארנט (בוסטון): מעוז ההגנה של הסלטיקס. כבר לא מה שהיה לפני שלוש שנים, אבל עדיין שחקן שתמיד כיף לראות אותו שומר.

אנדרו בוגט (מילווקי): בשקט בשקט, מילווקי היא אחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה גם השנה. עם 11.1 ריבאונדים ו-2.6 בלוקים, הנוכחות של האוסטרלי בצבע היא הסיבה המרכזית לכך.

טייסון צ'נדלר (דאלאס): אמנם בחצי השני של העונה הוא נזכר שהוא רק טייסון צ'נדלר, אבל עדיין מדובר בסנטר הגנתי נהדר ששדרג מאוד את המאבס ויכול להיות שאני קצת מקפח אותו כשאני מכניס לשלישייה שחקנים שבלטו לאחרונה.

3. אנדרו ביינום (הלייקרס):

כן, עד כדי כך. יכול להיות שהמקום הזה מגיע לו רק בחודשיים-שלושה האחרונים, אבל היכולת שלו בתקופה הזאת לא משאירה ספק לגבי שאלת הגבוה ההגנתי השני בטיבו בליגה כרגע, ושחקן ההגנה הכי חשוב של הלייקרס לקראת הפלייאוף. הוא עושה את הדברים שלא רואים בסטטיסטיקה - משנה זריקות, עוזר בדיוק ברגע הנכון, ממוקם כך שהצבע תמיד נראה אטום. בחודש האחרון גם המספרים התאימו את עצמם ליכולת ובצד ההגנתי הם כבר בקליבר של ההוא מהמקום הראשון. מבחינה קבוצתית, כאשר הוא על הפרקט הלייקרס סופגים הכי מעט, ובפער די משמעותי מהאחרים.

2. אנדרה איגודלה (פילדלפיה):

בין היתר, זאת גם הדרך היחידה שלי למרקר את העונה הנפלאה של איגודלה, שהבין סוף סוף שהוא עושה הכל ברמה הגבוהה ביותר חוץ מייצור נקודות. הסיקסרס הם אחת מהפתעות העונה אם לא ה-, וההגנה האישית של איגי היא סיבה מרכזית לכך. כמעט כל שחקן כנף רציני בליגה סיפק מול פילי את אחת השורות הגרועות ביותר שלו בעונה (בעצם, כולם פרט לדוראנט). שימו לידו סופרסטאר, ואיגודלה הוא המספר 2 האולטימטיבי לקונטנדרית. לא ברור לי למה אני לא רואה יותר באז סביבו לתואר הזה, אצלי הוא בקלות השומר הטוב ביותר השנה בין שחקני החוץ.

1. דוויט הווארד (אורלנדו):

בשורה התחתונה, הוא עדיין בליגה משלו. מספרי הבלוקים קצת ירדו, ואולי הדגש ההתקפי משפיע מעט בצד השני, אבל D12 הוא עדיין קבוצת הגנה מצוינת של איש אחד. הביקורת שלי עליו בהתקפה היא בדיוק היתרון הגדול שלו בהגנה - בצד הזה של המגרש, הוא הופך את השחקנים שסביבו לטובים יותר. השליטה המוחלטת שלו בריבאונד (אורלנדו היא קבוצת ריבאונד ההגנה הטובה בליגה) ובצבע מעלימה את החסרונות ההגנתיים של שחקני החוץ ומאפשרת להם לתפקד הרבה יותר בקלות מאשר בכל סיטואציה אחרת.

כאשר מוסיפים לכך את העובדה שהוא לא פחות חזק ולא פחות זריז מכל שחקן שהוא פוגש, מתקבלת חבילת ההגנה המושלמת, שהסיבה היחידה שתמנע ממנו עשור שלם של זכיות בתואר הזה היא שמתישהו זה יתחיל לשעמם.

כמעט נכנסו:

לו וויליאמס ותד יאנג (פילדלפיה): עלו מהספסל ונתנו תפוקה של עוד שחקני חמישייה, אם ניתן היה למזג אותם לשחקן אחד הוא היה לוקח מקום ראשון.

ג'מאל קרופורד (אטלנטה): צניחה חופשית בחצי השני של העונה הורידה אותו בכמה מקומות, אבל עדיין מדובר באחד המחליפים הטובים בליגה.

ג'יימס הארדן (אוקלהומה סיטי): אחת הסיבות לוויתור של הת'אנדר על ג'ף גרין הייתה האמונה שהארדן מספיק טוב כדי להיות הסקורר השלישי בקבוצה. התגובה לא אחרה לבוא - מאז הטרייד הארדן קולע 16.5 נקודות למשחק ונראה כמו השחקן השישי האולטימטיבי.

3. מרצ'ין גורטאט (פיניקס):

עונה משונה עברה על הפולני. ב-25 המשחקים הראשונים הוא היה לא רלוונטי באורלנדו, לאחר מכן עבר לפיניקס, משום מה נשאר מחליף אבל הפך מהספסל לאחד הסנטרים הטובים בליגה. לאחרונה הוא התחיל לעלות בחמישייה, אבל צבר מספיק קילמטרז' מהספסל כדי להיכנס לקטגוריה הזאת. כאשר מכניסים לחישוב המסובך את העובדה שקשה להתייחס אליו בתור מחליף מכיוון שהוא עלה לשחק באיזור הדקה השנייה, יוצא מקום שלישי.

2. ג'ייסון טרי (דאלאס):

אי של יציבות. גם בגיל 33, טרי ממשיך לעלות מהספסל של המאבס ולהיות האופציה ההתקפית מספר 2 בקבוצה. השנה הוא גם הוכיח שהוא יודע מתי להתעלות. כאשר הקבוצה תפקדה בחצי הראשון של העונה הוא היה בינוני, מאז שהתחילו הפציעות והקבוצה איבדה גובה הוא פתאום שיפר את אחוזי הקליעה שלו באופן משמעותי, לקח פיקוד ודאג שהנפילה תהיה פחות כואבת.

1. למאר אודום (הלייקרס):

גם איתו היה לי קשה, מכיוון שהוא רק בקושי עבר את סף הקבלה לתואר - לעלות מהספסל ביותר מחצי מהמשחקים. עד כה הוא היה מחליף רק ב-43 מתוך 77 המשחקים שלו. כהרגלו, הוא היה יותר אפקטיבי כשחקן חמישייה. אבל שלא כהרגלו, הוא היה מצוין באופן עקבי גם מהספסל. כל כך מצוין, שאף אחד מהמחליפים האחרים לא התקרב אליו ולא הייתה ממש ברירה אלא לתת לו את התואר. אלה הם מספרי המחליף שלו: 13 נקודות, 7.4 ריבאונדים, 2.7 אסיסטים על 1.2 איבודים, 50 אחוזים מהשדה ו-41 אחוזים מהשלוש. הוא שכלל את היכולת להשתלט על דקות מסוימות במשחקים ולקלוע שלשות גדולות ונראה שהגיע למקסום היכולות שלו.

בכלל, זאת הייתה עונה נפלאה לשלישיית הגבוהים של הלייקרס, שעל כל אחד מהם ניתן לומר שמדובר בעונת השיא שלו עד כה. זאת הסיבה היחידה לכך שאחד מ-20 שחקני הפנים הטובים בליגה עולה מהספסל - יש שניים אפילו טובים יותר בחמישייה.

כמעט נכנסו

ניק יאנג (וושינגטון): שנים שאנחנו שואלים מה חסר לו, מסתבר שכמו יותר מדי דברים, גם לשאלה הזאת התשובה היא להיות רחוק מגילברט ארינאס. מאז שהליצן עזב יאנג הוא שחקן של 20 נקודות למשחק.

ארון אפללו (דנבר): פתאום, באמצע החיים, הפך לשחקן NBA טוב ושלם שיכול לתרום לכל קבוצה. ניצח בנקודות את ווילסון צ'נדלר בזכות הפעלת "כלל דאנטוני"- כאשר אתה מתלבט בין שני שחקנים לתואר כלשהו, תבחר בשחקן שלא עשה את המספרים האלה אצל דאנטוני.

דורל רייט (גולדן סטייט): הצליח להתגבר גם על "כלל שינוי הסיטואציה" וגם על "כלל גולדן סטייט", פשוט בגלל שהשיפור שלו היה עד כדי כך משמעותי. הפך לקלע שלשות מהמובילים בליגה ולמפלצת אול-אראונד מעניינת.

קריס האמפריז (ניו ג'רזי): זהירות - שנת חוזה לפניך! האם האמפריז הוא מפלצת דאבל-דאבל שמסוגלת לספק חודש של 14,14 או השחקן-התשיעי-במקרה-הטוב שהוא היה בשש העונות הראשונות שלו בליגה? תנו לו חוזה של 8 ספרות ותגלו בעצמכם.

אריק גורדון (הקליפרס): אם לא היה פצוע כמעט חצי עונה היה מועמד רציני יותר לתואר. הפך השנה לסקורר מושלם שקולע 22.6 נקודות למשחק בכל דרך אפשרית ונראה כמו מספר 2 האולטימטיבי של בלייק גריפין.

3. ראסל ווסטברוק (אוקלהומה סיטי):

ככה אני אוהב את המשתפרים שלי - שחקנים טובים שהפכו השנה לסופרסטארים של ממש. כל שלושת הראשונים נכנסים להגדרה הזאת במידה מסוימת. ווסטברוק הפך השנה לאחד הגארדים המובילים בליגה והיה מספיק טוב כדי לא להתייחס אליו כמספר 2 של דוראנט, אלא כאל אחד משני כוכבי הקבוצה. הוא קולע 5.5 נקודות יותר מבעונה שעברה, שיפר מאוד את הקליעה מחצי מרחק וקצת משלוש, מגיע לטבעת בערך מתי שבא לו, משתלט על משחקים במאני טיים ומאוד יכול להיות שהוא התשובה לאחת השאלות הפילוסופיות המרתקות בעולם הספורט - למי, לעזאזל, יש את הצעד הראשון הכי מהיר ב-NBA?

2. למרקוס אולדרידג' (פורטלנד):

זאת הייתה העונה הראשונה של למרקוס בה חשדנו שאולי מתחבא שם פרנצ'ייז פלייר אמיתי. ההבנה הסופית שברנדון רוי וגרג אודן לא עמדו בתור כשאלוהים חילק סחוס הייתה אמורה לרסק את פורטלנד ולהפוך אותה לקבוצה הטרגית של התקופה. אבל הבלייזרס המשיכו לנצח ולהישאר קבוצת פלייאוף מעניינת, הרבה תודות לעונה הנפלאה של למרקוס. העונה הגיעה לשיאה עם 27.8 נקודות למשחק באחוזים פסיכיים בחודש פברואר, שרק הדגישו את האבסורד בכך שהוא לא השתתף באולסטאר בחודש הזה. מאז הוא קצת נרגע, אבל השאיר לנו הרבה טעם של עוד.

1. קווין לאב (מינסוטה):

הקרב עם שני האחרים היה די צמוד, בעיקר כי שניהם השיגו גם נצחונות מדי פעם. אבל בסוף קפיצת המדרגה האסטרונומית של האמריקאי הלבן הטוב ביותר הכריעה. כולם מדברים על הריבאונדים ובצדק - מזמן לא הייתה לנו עונה של יותר מ-15 ריבאונדים למשחק. אבל כדאי גם להזכיר 20.2 נקודות, 1.2 שלשות ב-41.7 אחוזים ו-6.8 ביקורי עונשין ב-85 אחוזים. אוסף הנתונים הזה מתחבר לשחקן חד פעמי שיכול גם להוביל קבוצה רצינית יום אחד.

אחרי כל כך הרבה שנים של אכזבות, מגיע לאוהדי הוולבס שקבוצה כזאת תיבנה בקרוב סביב לאב (הייתי מתחיל עם ריקי רוביו וקמבה ווקר כצמד גארדים שמשלים מצוין אחד את השני). מגיע גם לכלל אוהדי ה-NBA לראות אותו משחק בפלייאוף מתישהו.

כמעט נכנסו

אד דיוויס (טורונטו) וגארי ניל (סן אנטוניו): לא הצלחתי להכריע, ובעיקר לא רציתי להשאיר אף אחד משניהם בחוץ. הראשון נראה בדרך הבטוחה להיות פורוורד פותח לגיטימי בליגה, השני הגיע אחרי קריירה באירופה ותפס מקום כמומחה שלשות בשמינייה הפותחת של המוליכה.

ג'ורדן קרופורד (וושינגטון): יכול להיות שאטלנטה ויתרה על הקרופורד הלא נכון? מאז שהועבר לבירה, ג'ורדן מתפוצץ עם 16.6 נקודות למשחק, כולל הצגה של 39 נקודות נגד מיאמי. נראה כמו השחקן השישי האולטימטיבי מאחוריי וול.

לנדרי פילדס (ניו יורק): סוגר עונה טובה ויציבה כרול פלייר קלאסי שמשחק כמו מישהו עם נסיון של 10 שנים בליגה. המנייה שלו בניקס הנוכחית עלולה להיות בירידה כי יש לו נטייה משונה לשמור בהגנה.

דמרקוס קאזינס (סקרמנטו): הבטיחו כשרון עצום ובעייתי. קיימו. דמרקוס נזקק לכמה חודשים כדי להיכנס לעניינים, אבל מאז הוא נותן תפוקה מעניינת שכוללת גם יותר מ-4 אסיסטים ויותר מ-4 איבודים מאז האולסטאר. שווה להמשיך לעקוב.

3. גרג מונרו (דטרויט):

שימו לב - הפיסטונס מוזכרים כאן בהקשר חיובי. בין כל השטויות שהוא עשה לאחרונה, דומארס פגע בול עם הבחירה במונרו, שהגיע לליגה כסימן שאלה ואחרי עונת הרוקי השאיר סימן פיסוק ישר יותר. מונרו הוא אחד משחקני השילוב המעניין - אצלו זה אחוזים מעולים מהשדה, ריבאונד התקפה וחטיפות. בכל אחת משלוש הקטגוריות הוא היה מהמובילים בליגה בשלושת החודשים האחרונים. אם לא יכריחו אותו לשחק סנטר, הוא יכול להפוך לשחקן פנים מוביל.

2. ג'ון וול (וושינגטון):

הדרך היחידה להתאכזב ממנו היא ביחס לציפיות העצומות. קצת פציעות בחודשים הראשונים הקשו עליו את הכניסה לליגה, אבל בעיקר הנוכחות של ההוא מהמקום הראשון גרמה לעונת הרוקי של וול להיראות פחות מרשימה ממה שהיא הייתה. עם השיפור בחודשים האחרונים, הוא כבר מעמיד מספרים של 16.3 נקודות ו-8.6 אסיסטים למשחק, מספרים מצוינים לרוקי. אמנם הוא סובל מהשילוש המעיק הקדוש של אחוזים גרועים, מחסור בשלשות והמון איבודים, אבל ראסל ווסטברוק היה פחות טוב ממנו בכל האלמנטים האלה כרוקי ואין שום סיבה שוול לא יהפוך לגרסה משודרגת שלו כבר בעונה הבאה.

1. בלייק גריפין (הקליפרס):

נרגע מאז שהטביע מעל מכונית, אבל זה לא מה שיהרוס את אחת מעונות הרוקי המלהיבות אי פעם (כבר השתמשתי ב-"אם לא ה-" בכתבה הזאת אז נוותר על זה הפעם). רבים יזכרו את ההיי-לליטס שהגיעו בממוצע של שלושה למשחק, אבל בלייק הוכיח השנה שהוא גם הרבה יותר ממכונת להיטים. 22.4 נקודות, 12.2 ריבאונדים ו-3.7 אסיסטים לא משיגים רק בזכות היכולת לקפוץ גבוה. בחודש השיא שלו המספרים האלה הגיעו ל-26, 13.4 ו-4.4. עונה עתידית של 30,15,5 לא נשמעת ריאלית, היא נשמעת מתבקשת. וזה מפחיד.

מה שעוד יותר מפחיד לגבי גריפין זה שהוא הפך לשחקן שלם יותר גם בתוך העונה. אחוזי העונשין שלו הלכו והשתפרו עד שעברו את ה-70 לקראת סוף העונה, מה שאומר שהוא בדרך לפתח קליעה ראויה מחצי מרחק. עושה רושם שהמשוכה היחידה שעומדת בינו לבין קריירה מדהימה היא קללת הקליפרס.