מי באמת ביזה את הנבחרת?

ההתנהגות של יוסי בניון במשחק מול לטביה בספטמבר 2009 הייתה לדעת רבים מבישה. הנבחרת פיגרה 1:0 והמאמן דרור קשטן החליט להפיל את התיק על הקפטן ולהחליפו. המצלמות לא התקשו לקלוט את הג'סטות ותנועות השפתיים של השחקן הנסער. להתאחדות לכדורגל הייתה אפשרות למצות את הדין עם בניון על כך ש"ביזה את הנבחרת". גם קשטן עצמו יכול היה לעשות את זה. נתעלם לרגע ממעמדו של בניון כקפטן וכשחקן מוכח ומנגד ממעמדו המעורער ממילא של קשטן, ונניח שהיו פועלים בנבחרת כפי שפעלו במקרה של ערן זהבי ומגישים תלונה לבית הדין המשמעתי. כעת, נעלה את השאלה הפשוטה: האם ניתן היה לפסוק כנגד בניון על השעיה ממשחק ליגה? מכיוון שהוא היה שייך לליברפול, התשובה, כמובן, היא לא. את ערן זהבי כן אפשר להשעות ממשחק ליגה בפועל, וזה מה שעשה ביום רביעי בית הדין של ההתאחדות, באחת מההחלטות הכי נעדרות היגיון בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי.

זו לא הפעם הראשונה בישראל שבה שחקני נבחרת מורחקים מהליגה (פרשת קובלנץ), אולם פסק הדין הזה מופרך במיוחד ונושא עמו שתי עוולות עיקריות. ראשית, הוא יוצר שני סוגים של שחקנים בנבחרת, אלה שמשחקים בארץ ואלה שבחו"ל. בלי להיות עורכי דין, קל לשער שלא קיימת עוד פלטפורמה כזו של איפה ואיפה בזירה המשפטית באיזשהו מקום בעולם הכדורגל. אפשר לטעון, ובצדק כמובן, שהאפליה קיימת בכל חברה, אולם עדיין לא שמענו על בית דין שתוחם קו כל כך ברור ומוזר בין שחקן מקומי לבין ליגיונר. לו עמדו במקום זהבי בירם כיאל, אליניב ברדה או רמי גרשון לדין, האם היה בית הדין מגיע לאותה פסיקה? כיצד ייתכן שמשוואה כל כך שקופה נעלמה מעיניו של הדיין הוותיק חיים אלחדיף?

מלבד זהבי והאינטליגנציה של כולנו, הנפגעת העיקרית מהעונש המגוחך הזה היא הפועל תל אביב. לו היה אלי גוטמן, באופן היפותטי כמובן, רוצה לנשוא חן בעיני אלה שעשויים להיות מעסיקיו הבאים ומשעה בעצמו את זהבי מההתמודדות עם הפועל פתח תקווה, זה היה עובר, אפילו נתפס בציבור כלגיטימי ומעצים את הנבחרת (כמו שעשה ברט ואן מרוויק כשלא זימן את נייג'ל דה יונג לאחר שזה שבר רגל של שחקן יריב). הפועל תל אביב, המסובכת בכל כך הרבה מאבקים אחרים, החליטה, בצדק מבחינתה, לא להיכנס לקלחת הזו. מעבר למחאות מינוריות, האדומים הסיקו שמה שקרה בין זהבי ללואיס פרננדז ייסגר בין זהבי לפרננדז. והנה, רגע לפני ההתמודדות עם אחת הקבוצות המסוכנות ביותר היום בליגת העל, היא צריכה לעלות בלי שחקן הקלאץ' מספר 1 בישראל. שימוש בחסרונו של זהבי כתירוץ במקרה של אבדן נקודות יישמע אולי בכייני, אבל יהיה מוצדק בהחלט.

עד כמה שזה מפתיע, שני הפרדוקסים הגדולים הללו הם רק מופע החימום לתיאטרון האבסורד הגדול. אבי לוזון אמר לאחר פסק הדין כי "אין לי יד ורגל בעונש, זו זכות גדולה להיות בנבחרת ישראל". אכן, ברגע שהתלונה הגיעה לבית הדין, ליו"ר ההתאחדות לא הייתה כל השפעה, משום שהוא גלגל את האחריות הלאה. אפשר היה, כמו במקרים קודמים, לטפל בנושא בתוך הנבחרת, אבל שם בחרו להעלות את זהבי על המוקד. פרננדז יכול היה בקלות להשעות אותו למשחק אחד, לשלושה, אפילו עד תום הקדנציה שלו. במקום זאת, בנבחרת בחרו ללכת עד לערכאה הגבוהה ביותר. בשביל מה? למען יראו וייראו.

ובכן, כולם ראו, ספק כמה מתוכם ייראו. הענישה במסגרת הנבחרת כבר לא מרתיעה אף אחד מלבד, אולי, השחקנים שמשחקים באנגליה, שם מותנה רישיון העבודה במספר ההופעות הבינלאומיות שלהם. הקבוצה של זהבי תקיים העונה מעל ל-50 משחקים בכל המפעלים, ביותר מ-40 מהם הוא ייטול חלק. את האפאטיות שלו הוא כבר גילה במשחקים המועטים שבהם לבש את מדי הכחול-לבן, ואין כמובן לראות בו טלית שכולה תכלת גם בפרשיה הזו. סביר להניח שלו קיבל הרחקה ממשחק הנבחרת, היה פולט אנחת רווחה ושמח על כך שנפטר מהמטלה וקיבל עוד קצת זמן מנוחה.

הדיין אלחדף הסיק, כנראה, את אותה המסקנה ולכן החליט לפגוע בזהבי (ובקבוצתו) בבטן הרכה – מירוץ האליפות. זהו הקלון האמיתי של אלה שהביאו את זהבי לבית הדין ושל בית הדין עצמו - הם לא מאמינים בכוח המשיכה של נבחרת ישראל ובדברים של לוזון כי זו זכות ללבוש את המדים. הם הניחו מראש שעונש במסגרת הלאומית לא ירתיע את השחקן ולכן יצרו פגיעה חסרת פרופורציות בהרבה מאוד גורמים – בזהבי, בהפועל תל אביב ובמיוחד בספורטיביות ובתחרות ההוגנת. במלים אחרות, עוד יותר מערן זהבי, אלחדיף וראשי הנבחרת הם אלה שיצרו זילות לכדורגל הישראלי. ובמיוחד לנבחרת.