יום שלישי. הנבחרת מתאמנת לקראת המשחקים מול לטביה וגיאורגיה. ערן זהבי עושה את מה שעושה והופך לשיחת היום בנבחרת. אנחנו פונים לשחקן צעיר ושואלים אותו לגבי המקרה. התשובה מלמדת המון. "לא מפתיע מה שזהבי עשה, כי תכל'ס אין באמת אווירה של נבחרת", אומר הצעיר. "יש כמה פיגורות כמו דודו אוואט ואליה (אליניב ברדה א.ס), אבל ישנה תחושה מוזרה ולא כזאת של נבחרת, עם דריכות לקראת הדבר הגדול. בוא נגיד שכאשר שיחקתי בנבחרת הצעירה הייתה אווירה, גיבוש ותחושה של נבחרת, כאן הכל מרגיש אחרת".
עצוב לשמוע את זה משחקן צעיר. דווקא משחקן צעיר. לדעת רבים, לנבחרת יש סגל עם לא מעט צעירים מסוגו, כישרוניים ומבטיחים: בירם כיאל, ביברס נאתכו, אלמוג כהן, בן שהר, גילי ורמוט, ליאור ראפלוב, אחדים גם מחוץ לסגל. רובם ככולם מאבדים מיום ליום את הרצון להוביל את הנבחרת. גם אם הם לא נהגו כמו זהבי, הרצון שלהם להוביל, להנהיג ולקרוא תיגר על אלו הקיימים תהליך טבעי ובריא בכל מנגנון ספורטיבי תחרותי לא קיים. הצעירים לומדים כבר בגיל מוקדם מהי נבחרת ישראל, ופרננדז, מטעמים פוליטיים כנראה, מוכר את עקרונותיו המקצועיים ונצמד למנהיגים הקיימים, גם אם הם לא משחקים בצורה סדירה.
"כשאין דרך לא צומחים מנהיגים"
הבעיה, אליבא דה זאביק זלצר, מתחילה כמובן במנגנון שאמור לדחוף את אותם צעירים לקרוא תיגר על ההנהגה הקיימת. מנגנון שאמור להעביר את השרביט לשחקנים ככל שהם עולים בסולם הנבחרות, תהליך שנעצר הרבה לפני החתמתו של פרננדז, והחלטות כמו זו האחרונה לעלות עם טל בן חיים בהרכב למרות שהוא לא משחק במסגרת מסודרת.
"זה לא נכון שאין מי שייקח, כי שחקנים כמו ביברס, בירם כיאל, שכטר ועוד כמה, הובילו נבחרות ואין שום סיבה שלא יעשו את זה", אומר זלצר. "יש תהליך מסוים של העברת דור המנהיגות, אך בנבחרת הזאת ישנה בעיה של דרך וכשאין דרך קשה לשחקן לצמוח ובוודאי למנהיגים. השמות שהזכרת כמו בניון, אוואט ובן חיים הם שמות שהגיעו לקמפיין הזה כמנהיגים מקדנציות קודמות ואף אחד לא צמח תוך כדי הקמפיין הזה. אני לא יודע מה ואיך לואיס פרננדז עושה, אבל לא צריך להיות גאון בכדי לראות שקשה לייצר משהו מסודר עם כמות כזאת גדולה של שינויים והחלפת סגלים, למרות ששוב, הוא די נתקע עם לא מעט בעיות יסודיות שלנו שהחמירו עם השנים, ולא אשם באופן ישיר".
גם גיא לוי רואה את העיוות הזה בצורה קצת יותר רחבה מעידן פרננדז, אבל נותן דוגמה מאוד עכשווית לתהליך הבעייתי: הכוונה לפתוח עם דקל קינן על הספסל מול לטביה. אפשר להסתכל על זה דווקא דרך ההתעקשות לפתוח עם בן חיים למרות שהשחקנים לא רואים בו באמת מנהיג או עוגן (שחקן בנבחרת: "האישיות שלו היא לא של שחקן שמאחד והשחקנים לא בדיוק מאוהבים בו, כך שהוא צריך לשחק בהרכב רק אם הוא טוב. הוא לא אחד שהשחקנים מרגישים איתו בצורה אמיתית"), אבל גיא לוי ממליץ על הזוית האחרת. זו שרואה איך מונעים ממנהיג מלידה, משחקן עם אופי מגובש כמו קינן, לעשות את מה שעשה בנבחרת הצעירה של אותו לוי, וכמובן במכבי חיפה.
"אם שואלים אותי, אז בכל המרכיבים של יכולת, אישיות, מנהיגות וספורטאי, דקל קינן הוא הציר של הגנת הנבחרת וסביבו צריכים להיבנות הדברים", אומר מאמן הצעירה לשעבר. "הוא חייב לקבל את המפתחות האלה כמוביל בהגנה. לידו המאמן צריך לבחור לפחות עוד בלם אחד, ובמצב שיש כרגע, על אף שלא שיחק מספר חודשים, טל בן חיים הוא אופציה טובה".
"מחפשים מנהיגים במקומות הלא נכונים"
לבעיה הזו יש גם שורשים היסטוריים: תמיד ראינו במנהיגים הפוטנציאלים של הנבחרת כקשרים תוקפים מהאזור של יוסי בניון, ותמיד אנחנו מעניקים להם את ההגה להרבה מאוד שנים ולא יודעים לרענן בזמן. בניון החליף את ברקוביץ', שהחליף את אוחנה, שהחליף את סיני ומלמיליאן, וככה עד למוטל'ה שפיגלר. אותו מנדט בלתי נגמר מחמיץ מנהיגים נהדרים סטייל בירם כיאל, ביברס נאתכו או אלמוג כהן. מה לעשות, אנחנו לא אוהבים מנהיגים מעמדות אפורות.
"אני שומע את הדיבורים על ירידה ברמה של השחקנים והכישרונות ואני לא מבין על מה מדברים", אומר המאמן אלי כהן. "באיזו נבחרת היו כל כך הרבה שחקנים ששיחקו מחוץ לישראל? אני מסכים שאין שחקנים היום ברמה של ברקוביץ', רביבו או בניון, אבל לא חייבים להיות כי יש איכויות בתפקידים אחרים. מישהו מרים את הראש לראות מה יש בקישור האחורי? בירם כיאל מסלטיק, אלמוג כהן מנירנברג וביברס נאתכו מקאזאן - מתי היו לנו שלושה כאלה? צמיחה של שינוי יכולה לבוא מהשלישייה הזאת, יש להם את כל מה שצריך כדי לעשות את זה. מחפשים כאן מנהיגים במקומות הלא נכונים ואני בכלל לא בטוח שורמוט או גולסה יכולים לקחת עליהם. הכוח שלנו היום ובראייה לעתיד הוא לא בכשרון אלא בניצול השחקנים ה"אפורים" שהתקדמו, כמו כיאל, נאתכו ואלמוג כהן, ולתת להם לייצר את הנבחרת החדשה. עד עכשיו זה פוספס".
כל שחקן שתשאלו, יזכיר כי בארץ ישנה אווירה מאוד שלילית סביב הנבחרת. אווירה של חוסר אמון, זלזול ומקור ללגלוג, או כמו שאמר איל ברקוביץ': "רק אצלנו ורמוט יכול להיות שחקן מצטיין עם הפועל תל אביב באירופה ואחרי יומיים בנבחרת אומרים שהוא לא שחקן". השמות שהוזכרו קודם - כיאל, נאתכו ואלמוג כהן, הם בשנתם הראשונה מחוץ לישראל (נאתכו הצטרף לקאזאן רק לקראת תום העונה שעברה) ונמצאים למעשה בתחילתו של תהליך ניתוק מהאווירה סביב הנבחרת והתקשורת היומיומית בארץ. יש להם את היכולת לבוא למשחקים בראש אחר עם תחושת שליחות ובהסתכלות נקייה. אותה תחושה והסתכלות שחווים שחקנים כמו יוסי בניון, אוואט, אליניב ברדה וגם טל בן חיים לאורך השנים.
אחד משחקני הנבחרת מסביר אולי את הכל: "זה מסתכל שחקנים שמביאים את בניון אחרי חצי שנה שלא שיחק והוא צפוי לקבל דקות. או בן חיים, שמגיע אחרי כמה חודשים שלא שיחק. אבל צריך להיות אמיתיים להודות שמבחינת האישיות הם דרגה אחת נפרדת. הם עברו הרבה מעבר לים ובאים עם תחושה של אמונה, כח וחוסן מנטאלי שאין להרבה מאוד שחקנים כאן. בלי קשר לקטע המקצועי - השוואה מנטאלית בין בניון לורמוט, רפאלוב או גולסה זו בדיחה. צריך להיות בנבחרת כדי להבין. זה לא רק שהנבחרת היא של בניון, אוואט, בן חיים וברדה, אלא שזה נוח לכולם. יש הרבה שבכלל לא מנסים לקחת למרות שיש הזדמנויות".
"כל מה שפרננדז עושה מכוון לקדנציה אחת"
כאן אנו חוזרים לפרננדז, שמנסה דברים חדשים, אבל הסיטואציה הלחוצה שבה הוא נתון, הופכת את הרעיונות שלו לשליפות ואת התגליות סטייל ניר ביטון לרכבת לא בריאה בסגל, רכבת עליה לא צומחים מנהיגים חדשים.
"אנשים יכולים ללגלג, אבל מבחינה רעיונית פרננדז עושה דברים טובים", אומר גיא לוי. "הוא יודע שהדברים לא הצליחו קודם ומחפש פתרונות חדשים. הנסיונות למצוא שחקנים אחרים או כאלה שיכולים לעשות הסבה הם נכונים ולטווח הארוך גם הבריאים ביותר. אבל כל מה שהוא עושה מכוון לקדנציה אחת, וזה לא נכון, בטח למאמן זר. גם דברים טובים נראים רע ללא המשכיות.
"זה הגיוני שמאמן נבחן ברמת התוצאות מול לטביה ואולי אפילו לא יגיע לגיאורגיה? אין אצלנו מינימום של חשיבה. העולם מתקדם ואנחנו הולכים אחורה. אני יכול להגיד לך שפרננדז מקצועי ויסודי יותר מאברהם גרנט, אבל ההבדל הגדול היה שאברהם הכיר היטב את הביצה כאן וידע לסובב את העניינים בכדי ליצור לעצמו רוח גבית. בלי קונספט ועם מאמן לארבע או שש שנים, לאף תהליך אין סיכוי".
