ראובן עטר, מאמן העונה

בכאוס כזה, דרושה החלטה. החלטה שתעשה סוג של סדר, שתצביע על איזשהו כיוון. על שולחנו של מיטש גולדהאר קורצות לא מעט החלטות. חלקן אמורות לפצות את האגו – לשחרר, להעניש, להפוך. אבל ההחלטה הראשונה שגולדהאר צריך לקבל בימים הקרובים, לפני כל החלטה שהוא לוקח, היא מי המאמן שלך לעונה הבאה: לפני שאתה שולח שחקנים הביתה – תחליט מי המאמן שלך בעונה הבאה.

רוצים את מוטי איוניר? תחתימו אותו עכשיו. לא רוצים? תחתימו למאמן לעונה הבאה כבר עכשיו. הוא גם יכין את הקבוצה ממרץ ולא ייגרר לשליפות בקיץ, וגם אלו שיישארו עם איוניר יקבלו סיבה להוכיח לו ששווה להשאיר אותם. ברגע כזה, במצב הזה, כל החלטה שלא תגיע, כל היסוס, יגבה מחיר כבד מאוד. כשיש קריסה, צריך להראות דרך. אם גולדהאר מתכנן להיות חלק ממכבי גם בעונה הבאה, שיקבל את ההחלטה. מוטב שגם הוא יבין: מכבי סיימה את העונה. זה הזמן להראות שלמדת משהו לקראת העונה הבאה.

בעברי כשחקן, הייתי במצב דומה בהפועל תל אביב, כשקבוצה עברה מסיטואציה טראומתית דומה תחת ההסתדרות, למועדון בריא וחזק. אבל ההשוואה בעייתית מאוד. כי בהפועל תל אביב ההיא היו שחקנים שרצו להתקדם. הביאו שחקנים שרצו להתקדם. במכבי זה הפוך. ככה קשה לייצר לידרים. השחקנים איבדו את הקשר אחד עם השני. כל אחד בפינה שלו, כי קשה לו להתמודד עם זה. גולדהאר צריך גם להבין אותם. הם עברו כל כך הרבה העונה, עוד בובמה לא תזיז אותם. כל ניתוח מקצועי של בעיה, יחטא לאמת. שום מהלך מקצועי כרגע לא ישפר את מכבי תל אביב. לכן גולדדהאר צריך קודם כל להחליט מי המאמן שלו בעונה הבאה. לתת סוג של כיוון בכאוס. זה יניע את השחקנים טוב יותר מכל זעזוע שייעשה מהיום בהרכב או בסגל.

מאז הטור הראשון שלי, בו אמרתי שזו לא העונה של מכבי תל אביב, כל מפלה של הקבוצה הזו מפספסת משהו אחר: את ההצדעה המתבקשת לקבוצה הבריאה שניצחה אותה. כמעט בכל שבוע מכבי תל אביב פוגשת את האנתיתזה שלה, אלא שהפעם זו לא קבוצה קטנה בלי קהל ובלי ציפיות. זו מכבי נתניה שמראה לה איך עושים זאת נכון. איך גורמים לשחקנים להילחם למען המערכת, גם כשנראה שאין לה בוס שמתכנן משהו גדול.

לכן, זה עיתוי מושלם לבחור בראובן עטר למאמן העונה. מי שלא מסכים, מוזמן לחזור לכל התחזיות בקיץ, לנטישה של יאמר, למכירת השחקנים שבאה אחרי עוד מכירת שחקנים, ולטבלה כפי שהיא כעת. שבע שנים הוא נמצא בקבוצה הזו, ולא שמעת ממנו אף תלונה. הוא אף פעם לא הסתכל מה חסר לו, אלא שיפר את מה שיש לו. כל שנה הוא מגיע, משתלט לאט לאט ויוצר דפוס עבודה בריא מאוד. עטר לא שכח את מה שלימדו אותו המאמנים שחינכו אותו, ערך שמאמני התוצאה של ימינו שוכחים: הוא מגדל שחקנים. מייצר, משפר, מלמד, ומעשיר את נתניה ואת הליגה בעזרת בית החרושת שלו. לפני שהוא חושב על התוצאה, הוא חושב על קידום השחקן. לפני שהוא חולם על ניצחון, הוא אורג לעוד שחקן אלמוני שיפנים את המסרים שלו. אין שחקן שלא למד ממנו משהו. עולם הולך ונעלם.

עטר הוא הקו שמחבר בין העבר של מכבי נתניה להווה שלה. הקו אותו היא חיפשה כל כך הרבה שנים, חלקן קשות, מאז ימי הזוהר. מדובר בשחקן התקפי שמגיע למועדון עם מסורת התקפית, עם תשוקה מאוד מיוחדת למשחק, ומעביר את הערכים האלו הלכה למעשה לכל השחקנים שלו. כמו המנג'רים הגדולים מפעם, הוא עובד כל כך הרבה שנים במועדון, בלי נפילת מתח, בלי גינוני כבוד. כל שנה אותו דבר, אותה חדוות יצירה. אותו כבוד למקצוע. הייתי ממשיל זאת, בצנעה כמובן, לפרגוסון הגדול רק כדי להמחיש דרך חיים של ספורטאי. גם אם בעונה הבאה הוא ימשיך בנתניה ולא יתקדם למועדוני הצמרת, הוא לא ירגיש פחיתות כבוד וזה יורגש בקו של הקבוצה. אם כי חשוב לזכור: כשלעטר היה תקציב, הוא הגיע עם נתניה עד למקום השני. המסקנה: הקו שלו יכול להצליח בגדול גם בקבוצות עם שאיפות אחרות.