היה צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין לכותרת שפורסמה באתר האינטרנט של מגזין "פורבס", כחודש לאחר טקס הסיום של המשחקים האולימפיים ב-2008 בבייג'ינג. "לאן נעלמו 15 דקות התהילה של מייקל פלפס?", נכתב שם, כשבגוף הכתבה הוסבר כי המשבר הכלכלי בארצות הברית, סופות ההוריקן ואפילו שרה פיילין כיבו את הזרקורים שהאירו במשך ימים ספורים בלבד על הספורטאי האולימפי מספר 1 בכל הזמנים. את הביטוי שאנחנו מייחסים למודחי תכניות ריאליטי, האמריקאים ייחסו לשחיין שקטף שמונה מדליות זהב באולימפיאדה אחת. קצת לפני זה, תוך כדי ההמולה סביב פלפס בבייג'ינג, התייחס סוכנו האישי לעתידו הכלכלי של הלקוח שלו ואמר: "אני מאמין שהוא יהיה שווה 100 מיליון דולר". הסוכן, פיטר קרלייל, התכוון לסכומי העתק אותם קיווה לגרוף מחוזי פרסום. במילים אחרות, הוא האמין שפלפס בדרך הנכונה למועדון העלית של מייקל ג'ורדן, לאנס ארמסטרונג וטייגר וודס.
באותם רגעים זה נשמע הגיוני. חברת בגדי הים "ספידו" שליוותה את פלפס לאורך כל הקריירה צ'יפרה אותו במענק של מיליון דולר. במקביל, כמה מהחברות המסחריות הגדולות בעולם החלו לחזר ופלפס עצמו הוזמן להופעת אורח בתוכנית פתיחת העונה של "סאטרדיי נייט לייב" פריבילגיה השמורה רק לאנשים שתופסים כותרות ראשיות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
מאז עברו שנתיים וחצי. המשותף בין פלפס לג'ורדן הוא רק השם הפרטי, ברשתות הטלוויזיה הגדולות לא קופצים על ההזדמנות לראיין אותו בתדירות גבוהה והוא רחוק מאוד מצמרת רשימת המרוויחים הגדולים בתחום הספורט. מה בעצם קרה שם? לאן נעלם החזון של 100 מיליון הדולרים והאם לשחיינים שמעניינים אחוז גבוה יותר של הקהל הרחב רק אחת לארבע שנים אין מה למכור? תרתי משמע?
שחיין צריך גם לדעת לזרום
לפני שנתחיל בסיפור נספק לכם קצת מספרים ונתונים, רק בגלל שמישהו דיבר על 100 מיליון דולר לא מזמן. פלפס רחוק מלהיות מסכן, הוא עדיין הפרזנטור הראשי של "ספידו", הוא גם מפרסם חברות ענקיות כמו "סאבווי", "מאדזה", ו"ויזה", אבל באופן כללי רווחיו מפרסום לא גדלו משמעותית בין קמפיין בייג'ינג 2008 (אז הרוויח כ-5 מיליון דולר בשנה) לקמפיין לונדון 2012. נראה כי המכה הכואבת ביותר מבחינתו הייתה ההיעלמות של "נייקי", שלפי ההערכות הייתה אמורה לחתום איתו על חוזה רב שנתי בגובה של עשרות מיליוני דולרים.
"נייקי" היא הבית הטבעי של הספורטאים הגדולים ביותר, כמו מייקל ג'ורדן, לאנס ארמסטרונג, טייגר וודס ורוג'ר פדרר. ואיפה פלפס בכל הסיפור הזה? הוא גם משמש כפרזנטור של חברת ביגוד ספורט אמריקאית, רק שמדובר ב"אנדר ארמור". לא מכירים? אתם לא היחידים. היינו יכולים לבוא בטענות כלפי הוועד האולימפי הבינלאומי ולשאול איך זה שאלוף האלופים של אירוע הספורט הגדול בעולם לא נקטף על ידי חברות ענקיות שכל כך מזוהות עם הרוח האולימפית, אבל שם יכלו להפנות אותנו לגיבור אחר מבייג'ינג 2008, יוסאין בולט, שחוזהו ב"פומה" זהה פחות או יותר לחוזה של כריסטיאנו רונאלדו ב"נייקי".
מי שעקב אחרי מייקל פלפס בשנים האחרונות חושב לעצמו בוודאי שיש סיבה פשוטה לכל השאלות שהוזכרו כאן. אחרי הכל, כמה חודשים אחרי בייג'ינג הוא כיכב בכותרות הראשיות של כל העיתונים בעולם בתמונה שבה הוא מעשן מריחואנה בבאנג כל כך גדול, שאפשר היה למלא בו מים של בריכה אולימפית. הוא פגע ברגשותיו של הרוב השמרני בארצות הברית, והעידה על כך חברת דגני הבוקר "קלוגס" שמיהרה לקטוע את אחד מחוזי הפרסום הגדולים ביותר של השחיין. ל"אנדר ארמור" הוא הצטרף יחד עם ספורטאים בעלי עבר בעייתי כמו הכדורסלן ברנדון ג'נינגס (שלא התקבל למכללה ושיחק באירופה עד שהגיע לגיל המתאים לדראפט ב-NBA), שחקן הפוטבול דז בריאנט (שניהל מגעים אסורים עם קבוצה מקצוענית בזמן ששיחק במכללות) ולוחם ה-MMA ג'ורג' סנט פייר, שהואשם ברמאות אחרי שמרח על גופו וזלין במהלך קרב כדי להקשות על יריבו.
אין ספק שמייקל פלפס הזיק לעצמו, בדיוק כפי שעשה אחרי אתונה 2004, כשנתפס נוהג שיכור בגיל שבו אסור לאמריקאי לשתות אלכוהול. מצד שני, האמריקאים השמרנים ידועים גם כסלחנים. קובי בריאנט הוא דוגמה מצוינת. במהלך פרשת התקיפה המינית חברות כמו "מקדונלדס" הפסיקו את פעילותו כמפרסם וב"נייקי" שברו את הראש אחרי שהחתימו אותו על חוזה עתק של עשרות מיליוני דולרים. אחרי שנה הכל נשכח ובריאנט חזר להיות אחד המפרסמים היותר גדולים בתחום הספורט. גם לטייגר וודס די סלחו על "עבירות המוסר" שלו מהר מאוד, כך שלא האלכוהול והסמים בלבד עצרו את מייקל פלפס.
הבעיה של פלפס, כפי שהגדירו אותה כמה מפרסמים גדולים בארצות הברית, היא באופי שלו. את הניצוצות אפשר היה לזהות באותה הופעה ב"סאטרדיי נייט לייב", שהוגדרה ככישלון חרוץ. כל דמות נערצת חייבת להוכיח את עצמה גם כאישיות, ועל אחת כמה וכמה במדינה כמו ארצות הברית. מבחינתם של האמריקאים, מי שלא מצליח "לזרום" עם הסאטירה המצליחה ביותר בטלוויזיה הוא לא מעניין, וגם לא ממש אנושי.
יוסאין בולט, למשל, נראה כמו גיבור-על על מסלול הריצה, אבל הוא יודע להתחבר לקהל בזכות חגיגה אינפנטילית שהיא כולה תרגיל יחסי ציבור אחד גדול הספורטאי בעל היכולות שאף אחד לא יכול להסביר הופך לילד מתלהב שמפיק את ההנאה המקסימלית מהמעמד אליו הגיע. למייקל פלפס, מנגד, אין שום כריזמה. טובי המראיינים לא הוציאו ממנו שום סיפור מרגש, הוא לא שייך לקבוצת מיעוט, הוא חלילה לא היה חולה או פצוע, הוא מעולם לא ניהל ריב תקשורתי עם יריב כלשהו, והוא גם לא נראה מי יודע מה בלשון המעטה. הוא כן סובל מהפרעת קשב וריכוז, אבל בעידן הריטלין זה לא מרשים אף אחד.
ריאן לוכטה - הפלפס המשופר?
אתם קוראים על מייקל פלפס בדיוק שבוע אחרי שהוא חזר לעצמו בגדול כשחיין, כי גם את זה לקחו ממנו בתקופה האחרונה. אחרי השעיה של שלושה חודשים על ידי התאחדות השחייה האמריקאית, פלפס לא הרבה להתחרות בשנתיים שאחרי המשחקים האולימפיים בבייג'ינג. למעשה, היו הרבה רגעים של חוסר ודאות לגבי השתתפותו בלונדון 2012. במקביל לנסיגה שלו, קם בשחייה האמריקאית גיבור חדש בשם ריאן לוכטה, שהוא גם יפה וגם אופה כמויות מסחריות של מדליות.
באליפות העולם בבריכות קצרות שהתקיימה רק לפני מספר חודשים זכה לוכטה בשבע מדליות, שש מהן מזהב, והיה הראשון ששבר שיא עולם מאז שנאסר על שימוש בחליפות שחייה משפרות ביצועים. לוכטה זכה גם בשש מדליות זהב בתחרות הפאן-פאסיפיק היוקרתית ב-2010 שלפניה הוא הצליח לגבור על פלפס במשחה ה-200 מעורב. וחוץ מזה, לוכטה הוא "פנינה" עבור כל הגופים שהוא מייצג, המפרסמים וכל אם אמריקאית. הוא פוטוגני, הוא חייכן גדול, הוא מאוד סובלני ולעולם לא מסרב לחתימות, תמונות עם מעריצים או ראיונות. הוא אופנתי וגם דואג להראות את זה בכל תחרות, ולמרות שהוא לא נראה כך הוא בן לאם קובנית, כך שהוא סוחף אליו ציבור לטיני שלם בארצות הברית.
המסקנות משנת 2010 היו שריאן לוכטה יהיה השחיין האמריקאי הדומיננטי בלונדון 2012, זה שינסה לזכות בשבע או אפילו שמונה מדליות אולימפיות, בעוד שפלפס שכבר עשה את שלו יתמקד בחמישה עד שישה משחים בקמפיין הבא שלו, כשהשוני יהיה בסוג המשחים. ואז הגיעה תחרות הגרנד פרי בטקסס בינואר 2011, שבה פלפס רשם הפסד נוסף ללוכטה, ואפילו פספס את העלייה לגמר בשני משחים. היו כאלה שכבר הספיקו לקבור אותו, אלא שבתחילת מארס 2011 הוא השתיק את כולם בגרנד פרי אינדיאנפוליס. פלפס נרשם לחמישה משחים והשיג מאה אחוזי הצלחה, כולל שני ניצחונות על לוכטה שאמר בסיום התחרות: "הוא חזר, אין שום ספק. למען האמת אני לא חושב שהוא אי פעם נעלם".
אז לקראת לונדון 2012 יש לנו כבר קרב אחד בין פלפס לריאן לוכטה, אבל החדשות הגדולות באמת הגיעו דווקא מהחצי השני של כדור הארץ בפברואר 2011, כשאיאן ת'ורפ הודיע על קאמבק ועל כוונה להשתתף במשחקי לונדון 2012. עכשיו, כשלוכטה עדיין לא הוכיח אחרת, אפשר לדבר על קרב בין שני השחיינים הגדולים בכל הזמנים, וגם על ת'ורפ כדוגמה לכך ששחיין יכול למנף את ההישגים שלו בבריכה ולהפוך לכוכב גדול באמת.
"לפלפס יש הרבה מה ללמוד מת'ורפ"
עם כל הכבוד למשחים של פלפס במשחקי בייג'ינג 2008, כולל הניצחון הגדול של נבחרת השליחים האמריקאית על הספרינטרים הצרפתים, המשחה הגדול בכל הזמנים שייך בעיני רבים לאיאן ת'ורפ, שגבר באתונה 2004 על פיטר ואן דן הוגנבנד ההולנדי ומייקל פלפס עצמו בגמר ה-200 חתירה. זה קרה שנתיים לפני פרישתו של השחיין האוסטרלי, שהרבה אנשי שחייה מחשיבים דווקא אותו כגדול בכל הזמנים. מדליות הזהב של פלפס לא היו ההישג המושלם עבור אותם אנשים, שהיו רוצים לראות את שני הענקים בשיאם בקרב ראש בראש. זה עלול לקרות במשחי החתירה ל-100 ו-200 מטרים בלונדון 2012, אבל נכון להיום קשה להאמין שה"טורפדו" יגיע לשיא סמוך לגיל 30 ועוד אחרי כל כך הרבה שנים מחוץ לבריכה, מה גם שלא חסרים שחיינים אחרים שיאיימו על השניים.
ובכל זאת, אולי חזרתו של ת'ורפ לתמונה תלמד משהו את מייקל פלפס, בעיקר בכל מה שקשור למינוף ההישגים הגדולים שלו. ת'ורפ הוא הספורטאי האוסטרלי המוצלח בכל הזמנים מבחינת רמת החשיפה שלה זכה, ואילו היה אמריקאי, הכנסותיו מפרסום היו גדולות פי כמה וכמה. הוא היה הפרזנטור הראשי של חליפות השחייה של "אדידס", אבל שמו נחרט גם על קו ייצור חליפות של "ארמאני", ובכל מה שקשור להתנהלות התקשורתית שלו הוא מעולם לא טעה.
יריבו הגדול ביותר של ת'ורפ בעשור הקודם היה פיטר ואן דן הוגנבנד, שדווקא התייחס ממש לפני כמה ימים לסוגיית פלפס ות'ורפ ונתן את הפרשנות שלו לסיפור: "כשחיין וכאישיות, איאן ת'ורפ הצליח להעלות את השחייה בכמה רמות. מייקל פלפס הוא ללא ספק שחיין גדול, אבל ת'ורפ היה הרבה מעבר לזה. אני חושב שפלפס צריך ללמוד ממנו המון, למען השחייה, כי ברגע שאתה הופך לספורטאי האולימפי הגדול בכל הזמנים אתה צריך לזכור שאתה לא רק שחיין. בשנים הטובות של איאן ת'ורפ היה 'באז' מטורף, ואף פעם לא הפסיקו לדבר על הקרבות בינינו. כמובן שלא אהבתי אותו כיריב כי הוא היה כל כך קשה, אבל אהבתי את הרעיון שאני חלק מתחרות מול ספורטאי מהסוג הזה". האם פלפס ייענה לאתגר?
