המורשת הנאיבית של ונגר: כיצד משפיעה המורשת של המאמן על ארסנל

בשנת 2001 ערך המגזין הצרפתי 'פראנס פוטבול' משאל נרחב בקרב 34 כדורגלנים גדולים שזכו בעבר בתואר שחקני השנה במדינה, כדי לבחור את המאמן הצרפתי הגדול ביותר במאה ה-20. במקום הראשון זכה איימה ז'אקה, שהצעיד את צרפת לזכייה היסטורית במונדיאל הביתי ב-1998; אחריו דורג אלבר באטו, האב הרוחני של המאמנים הצרפתים בכדורגל המודרני ומי שזכה בתשע אליפויות (חמש עם ריימס וארבע רצופות עם סנט אטיין); ואל המקום השלישי התברג מישל הידלגו, שהוביל את הטריקולור לתואר באליפות אירופה 1984. המאמן הפעיל היחיד שנכנס לרשימת חמשת הגדולים היה ארסן ונגר, ששנה לאחר מכן חגג דאבל נפלא עם ארסנל ונחשב בעיני שלושת האנשים רבי הזכויות שהקדימו אותו לחלוץ אמיתי של האסכולה שלהם.

מדוע חלוץ? ונגר היה המאמן הצרפתי הראשון שהעז והצליח להפיץ את בשורת ה'כדורגל שמפניה' (Champagne Football) מחוץ לצרפת. מה שהחל אי שם בשנות ה-50 אצל פורץ הדרך באטו, נמשך בנבחרת ההתקפית של התלמיד הידלגו בשנות ה-80 והורגש עדיין בגביע העולמי של ז'אקה, זכה לתהודה גדולה דווקא מעבר לתעלה, באנגליה. אלא שבשנים האחרונות ארסנל של ונגר מתמודדת עם אותה בעיה בה נתקל אבי השיטה באטו בגביע האלופות, לא מצליחה לעלות על דרך המלך המשלבת בין הכדורגל האסתטי לזכייה בתואר, וחווה תקופת יובש שנמשכת כבר שש שנים. האם מדובר בשירת הברבור של ה'שמפיין פוטבול'?

כדי להבין את המורשת עליה נשען ונגר, צריך לחזור אל שנות ה-50 – תקופת הזוהר של סטאד ריימס, הקבוצה המייצגת את עיר הבירה של חבל שמפיין בצפון צרפת. ב-1950, כשהוא בסך הכל בן 31, קיבל אלבר באטו את תפקיד מאמן ריימס, בה שיחק כקשר והיה הקפטן באליפות שהושגה שנה לפני כן. תוך זמן קצר הפך באטו את הקבוצה שהייתה ידועה בהגנת הברזל שלה, לתופעה הכי מרעננת בכדורגל הצרפתי וביבשת כולה. מזכיר מישהו? באטו האמין במתן חופש מוחלט לשחקנים שלו על המגרש ודרש מהם לא להתרכז בתוצאות אלא אך ורק בהנאת הקהל. התוצאות יבואו מאליהן, סבר.

"באטו מעולם לא דיבר על טקטיקה", הסביר הידלגו, ששיחק אצלו בריימס ונחשב לממשיך דרכו הישיר. "הוא התמקד בפשטות של המשחק ונתן השראה למשחק יצירתי והתקפי שלקח את הכדורגל הצרפתי לעידן חדש". ז'אן מארק פורלאן, שחקן העבר של בורדו שמאמן כיום את טרואה (גם היא קבוצה מחבל שמפיין) מהליגה הצרפתית השנייה, טוען בשיחה עם וואלה! ספורט כי באטו פשוט התאים את עצמו למקום: "צריך להבין שהאנשים בשמפיין הם אניני טעם, הרבה יותר מאשר בחלקים האחרים של צרפת. לאורך כל השנים הקהל של ריימס נודע כקהל תובעני שרוצה את הקבוצה שלו בדיוק כמו השמפניה המקומית – מרעננת, איכותית וכזו שלא מזכירה שום דבר אחר". לכמה שנים טובות, זה בדיוק מה שהם קיבלו.

אחד הסיפורים המפורסמים על באטו קשור לכוכב ריימונד קופה. כדרורים, עקבים ודאבל פסים היו מנת חלקם של כל שחקני ריימס, אבל הפליימייקר אהב להחזיק בכדור יותר מכולם וספג לא פעם ביקורות על כך. "כאשר באטו שמע על כך, הוא ניגש לקופה ואמר לו שאם יפסיק לכדרר הוא לא יהיה חלק מהקבוצה", נזכר שחקן ההגנה סימון זימני. "הוא הסביר לקופה שזה מקור הכוח שלו ודרש שיכדרר עוד יותר". כן, לבאטו, שמעולם לא כבל את שחקניו במערך מסוים, הייתה אמונה עיוורת בשחקנים שלו. הוא בטח בהם עד כדי כך שמינה רבים מהם בזמן ששיחקו גם למאמנים בקבוצות הנוער, על מנת להנחיל את המורשת גם לילדי המועדון.

ריימס של באטו הייתה הקבוצה המלהיבה בצרפת והצלחתה לוותה בתארים מקומיים, אבל בזירה האירופית היא נכשלה פעמיים בגמר גביע האלופות מול ריאל מדריד. ב-1956 זה נגמר בהפסד לריאל מדריד בתוצאה אופיינית לשיטה (4:3), אשר לאחריו טען באטו כי "הטרגדיה של הכדורגל תהיה כאשר שחקנים בכירים יעזבו את קבוצותם האם שלהם". הוא לא ידע כי חזה את עתיד הענף כולו ואת עתידה של קבוצתו בפרט. שלוש שנים מאוחר יותר, שוב כשלה ריימס בגמר האירופי מול ריאל, כאשר הספרדים עשו זאת עם 0:2 חלק כשבהרכבם מופיע הצרפתי קופה, יקירו של באטו, שמצידו המשיך להשתמש בו בנבחרת צרפת לצד ז'יסט פונטיין.

באטו, כמו מרבית המאמנים שעבדו בנבחרת צרפת, סיים את תפקידו הלאומי בטונים צורמים, למרות המקום השלישי המפתיע במונדיאל 58' והכדורגל המלהיב שהציגו שחקניו. למעשה, רק שני מאמנים לאורך ההיסטוריה נפרדו מנבחרת הטריקולור בנימה חיובית. היו אלה מישל הידלגו ואיימה ז'אקה. מלבד העובדה כי ידעו לענות לביקורות הרבות שהופנו לעברם עם תארים מרגשים, שניהם השתייכו לבית מדרשו של באטו וידעו ליישם את מה שלמדו אצלו בהתאם לזמנים בהם אימנו.

"אני יודע שיש אנשים שזה נשמע להם מטופש, אבל מעולם לא דיברתי עם שחקנים שלי על חשיבות התוצאה", טען הידלגו, כיום בן 77, בראיון שהעניק לאחרונה בצרפת. "חזרתי על דבריו של באטו: 'יופי מייצר יעילות, לא בא על חשבונה'". הידלגו תמיד התגאה כי שיחק בנבחרת עם שלושה מספרי 10 טבעיים, דבר שהיום אין לו אח ורע בעולם הכדורגל. "היום אף מאמן לא יהמר בצורה כזאת. במקום לחגוג את השערים שכובשים, כולם מתמקדים היום בשערים שהצליחו למנוע וכך מחמיצים את מטרת המשחק ושוכחים את הקהל", אמר מאמן העבר. "באטו אף פעם לא דיבר על מניעה ואגרסיביות, אלא רק על שמחה והנאה. ניסיתי להיות כמוהו. כדורגל ללא תעוזה זה כמו משורר שלא מוכן לקרוא שירה. מה הטעם?"

ז'אקה, ששיחק אצל באטו בסנט אטיין הגדולה של סוף שנות ה-60 (קבוצה ששלטה בצרפת ללא עוררין, אך כשלה פעם אחר פעם באירופה), נותר נאמן לעיקרי ה'שמפיין פוטבול', אם כי לא דבק בה באותה קנאות כמו הידלגו. ז'אקה שיחק עם שני קשרים אחוריים כשזכה עם צרפת במונדיאל, ולמעשה מצא את הדרך לשלב בין אסכולת באטו לאסכולה המתנגדת של ז'וזה אריבה, מאמנה האגדי של נאנט בשנות ה-60 וה-70, שדגל בכדורגל טקטי ופרגמטי יותר. "ז'אקה המשיך להתבסס על משחק המסירות הקצרות שאפיין את ה'שמפיין פוטבול', אבל לא התעלם מהשינויים שעבר הכדורגל ומחשיבותה של הטקטיקה במשחק המודרני", טוען ז'אן מארק פורלאן. "הוא לא נכנע למורשת, הסכים גם להביט לצדדים, ועובדה שהוא הצליח במקום בו כל קודמיו כשלו".

בכדורגל הצרפתי, שמתבסס בשנים האחרונות יותר על יכולות פיזיות ופחות על מחשבה ויצירתיות, קשה למצוא כיום מאמנים שהסגנון האסתטי של באטו והידלגו הוא נר לרגליהם. השבת האחרונה, בה הובקעו ארבעה שערים בשבעה משחקים, היא עוד הוכחה לכך. ולא מדובר במקרה יוצא דופן. יש אומרים שזו תוצאה ישירה של גלי ההגירה הגדולים מאפריקה, אחרים סבורים שהמציאות פשוט השתנתה והכדורגל הצרפתי הוא לא היחיד שעבר מהפך. בכל אופן, האסכולה השלטת כרגע באופן מובהק היא זו הפחות זוהרת, של אריבה.

"רודי גרסיה דווקא מושפע מהמשחק בנגיעה שאפיין את ריימס וגם מהכדורגל הספרדי", הצביע ז'אן פרננדז, מאמנה של אוקזר, על הקולגה שמדריך את מוליכת הליגה ליל כנושא הדגל של הסגנון המסורתי. "המטרה שלו היא לראות את הקבוצה שלו כובשת כמה שיותר ומציגה כדורגל שובה עין". שחקני העבר של ריימס טענו לאחר שמונה לתפקיד, כי מאמן הנבחרת לורן בלאן הוא סוג של ממשיך דרך, אבל יותר של ז'אקה ופחות של באטו המנוח, שהלך לעולמו לפני שמונה שנים, בגיל 83.

הנציג הטבעי היחיד, ואולי האחרון של האסכולה, נותר ארסן ונגר. המנג'ר הצרפתי של ארסנל הזכיר לא פעם את ה'שמפיין פוטבול' כחלק מפילוסופיית המשחק שלו, ואמר שהמטרה האולטימטיבית מבחינתו היא לספק את תאוות האוהדים. כמו באטו, גם ונגר הוא "שבוי של המשחק". גם הוא עיצב מחדש מועדון בעל זהות שונה לחלוטין משלו, תוך שמירה, אולי בקנאות יתרה, על עקרונות הכדורגל האסתטי.

בשנים האחרונות המושג הזה, אותו 'כדורגל שמפניה', חוזר אל ונגר כבומרנג לאחר כל תואר שחומק מידיה של קבוצתו. הסגנון האטרקטיבי של ארסנל סוחב עד שלב מסוים, אך בסופו של דבר נעצר באותו מחסום בו נתקלה ריימס בגמרים מול ריאל מדריד וסנט אטיין בקמפיינים שלה באירופה, כאשר אין ברירה אלא לא ללכת עם הראש בקיר. הרגע בו המנטרה של באטו – "כדורגל יפה ותוצאות יכולים ללכת יד ביד" – כבר לא תופסת.