השחקן הגדול בתולדות מנצ'סטר יונייטד

נכון, זו לא אמת מוחלטת. וכאשר מכינים רשימה שפולטת את רונאלדו, בקהאם קין ורוני, משהו מתפספס. אבל ביום שבו גיגסי שובר את שיא ההופעות, אי אפשר שלא לדרג את השחקנים הגדולים שהובילו את האימפריה

לפני חודש נבחר ריאן גיגס לשחקן הגדול בתולדות מנצ'סטר יונייטד. זה קרה במשאל שיזם המועדון עצמו, באמצעות אתר האינטרנט הרשמי שלו והמגזין היוקרתי. התוצאות עוררו ויכוחים רבים, ודבר אחד ברור – לא ניתן להגיע להסכמה בנושא. הרבה אגדות התרוצצו על הדשא באולד-טראפורד, וכל אחד רשאי לדרג אותם לפי טעמו האישי. יהיו שיטענו שכלל לא ניתן להשוות בין שחקני הדורות השונים ובין התפקידים השונים, והצדק אולי איתם. ובכל זאת, אחרי שגיגס הישווה את שיא ההופעות של בובי צ'רלטון במשחקי הליגה, העומד על 606 משחקים, החלטנו שאין עיתוי טוב יותר מלתרום את תרומתנו הצנועה לדיון, ולבחור את הגדולים ביותר. ליתר דיוק, דירוג שבעת השדים הטובים ביותר, כי הרי למספר 7 יש משמעות מיוחדת במנצ'סטר.

רבים מהגולשים לא יסכימו עם התוצאה הסופית. זו דעה סובייקטיבית בלבד. הקריטריון הבסיסי לקביעת הרשימה, בנוסף לכשרון, הישגים אישיים ותארים קבוצתיים, הוא התרומה למותג המפואר של מנצ'סטר יונייטד. זו הסיבה שהכוכבים שנכללו בשביעייה מזוהים באופן מוחלט עם המועדון, ללא סייגים. סליחה לכריסטיאנו רונאלדו, אבל הוא מעולם לא גילה נאמנות לסמל ולא הסתיר את חלומו לשחק בריאל מדריד. סליחה לוויין רוני, אך הוא עדיין לא עשה מספיק כדי להדיח איש מהשביעיה, ובנוסף פגם במוניטין שלו במסגרת פרשת העזיבה שלא היתה באוקטובר האחרון. דייויד בקהאם, עם כל הכבוד, לא היה שחקן טוב מספיק כדי להיכנס לשביעייה, מה גם שהוא תמיד דאג לטפח קודם את המותג העצמי. אתם כמובן מוזמנים להציג רשימה משלכם שקוראת תיגר על כל הקביעות האלו. יאללה, לדירוג.

טוב לדעת (מקודם)

בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

לכתבה המלאה

7. דניס לאו – הסקורר

המספרים:11 עונות (1962 – 1973), 393 משחקים בכל המסגרות, 236 שערים

התארים הקבוצתיים: 2 אליפויות (1965, 1967) , גביע אנגלי (1963), גביע האלופות (1968)

לאו הוא מלך השערים של יונייטד בכל הזמנים. בעונת 63/64' כבש הסקוטי הבלונדיני שיא של 46 שערי ליגה, והפך לשחקן הראשון בתולדות יונייטד שזכה בכדור הזהב מטעם "פראנס פוטבול". מעולם לא היה באולד-טראפורד מבקיע אימתני יותר, אך לאו נכנס לשביעיה בפוטו-פיניש ולא מדורג גבוה יותר בגלל הפציעות הכרוניות בברכיו שפגמו לא מעט בקריירה שלו. זו הסיבה שהוא כלל לא היה שותף לזכייה ההיסטוריה בגביע האלופות ב-1968, בעוד ממוצע הכיבושים שלו ירד דרמטית בשנותיו האחרונות ביונייטד. דווקא נגיעתו האחרונה בכדור זכורה היטב לאוהדים במנצ'סטר. לאו סיים את הקריירה במדי סיטי, וכבש בעקב את השער שהוריד את השדים האדומים לליגת המשנה. הסקוטי ירד מהמגרש בדמעות, וזה הזיכרון שצרוב בתודעה הקולקטיבית של האוהדים.

6. פטר שמייכל – הסלע

המספרים: 8 עונות (1991 – 1999), 398 משחקים בכל המסגרות, ואפילו שער אחד

התארים הקבוצתיים: 5 אליפויות (1993, 1994, 1996, 1997, 1999), 3 גביעי אנגליה (1993, 1994, 1999), גביע הליגה (1992), ליגת האלופות (1999)

הביטחון בין הקורות חשוב לא פחות מכיבושים בצד השני, והשוער הדני הענק סיפק בשנות ה-90 את השקט הנפשי לו היו זקוקים. מעולם לא היה לשדים האדומים מנהיג כה דומיננטי בהגנה, ואפילו אדווין ואן-דר-סאר לא מתקרב לנוכחות העצומה של שמייכל. הוא עזב את הקבוצה בשיא, אחרי הזכיה בטרבל ההיסטורי ב-99', ובגמר ליגת האלופות הדרמטי מול באיירן מינכן תרם רבות גם בחלק הקדמי. הצטרפותו להתקפה בקרן של בקהאם איפשרה לטדי שרינגהאם להשוות בתוספת הזמן. אחרי שער הניצחון של אולה-גונאר סולשיאר, ביצע הדני סאלטה שהפכה לאחת התמונות הזכורות ביותר בתולדות המועדון. מי יודע איך זה היה נגמר אם הריב בין שמייכל לפרגי אחרי ה-3:3 מול ליברפול ב-1994 היה מסתיים, כמתוכנן, בניפויו מהקבוצה. למזלו, המנג'ר הסקוטי חזר בו, והשאר היסטוריה.

5. דנקן אדווארדס – המיתוס

המספרים: 6 עונות (1953 – 1958), 177 משחקים בכל המסגרות, 21 שערים

התארים הקבוצתיים: 2 אליפויות (1956, 1957)

כל ההיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד מושתתת על אסון המטוס במינכן ב-6 בפברואר 1958, בו נהרגו שמונה משחקני הקבוצה. שבעה מתו במקום, אך הכוכב הגדול ביותר של הקבוצה נאבק על חייו במשך שבועיים בבית החולים, מה שרק העצים את הטרגדיה. דנקן אדווארדס נחשב לשחקן המוכשר ביותר בקבוצת "תינוקות באזבי". אין לנו יכולת לשפוט את כישוריו על סמך צילומי הווידאו המעטים ששרדו עד היום, אך ניתן לסמוך על עדויות חבריו, ובמיוחד זה של בובי צ'רלטון שטען: "הוא השחקן היחיד שהרגשתי נחיתות לידו".

קשר הגנתי עם כוח פיזי אדיר, הוא גם היה שחקן רב-גוני, ששיחק לעת צרה כבלם וכחלוץ. תקוותיה של אנגליה במונדיאל הראשון בתולדותיה ב-1958 הונחו על כתפיו, אך הגורל רצה אחרת. את הופעת הבכורה ערך אדווארדס כשהיה בן 16 ו-187 ימים, מה שאיפשר לו לשחק חמש עונות מלאות עד למותו הטראגי בגיל 21. אמנם זה לא מאפשר להכריז עליו כגדול שחקני יונייטד בכל הזמנים, אך המורשת שהותיר השפיעה על המועדון באופן חסר תקדים. כל ההישגים בשנות ה-60 הוקדשו למענו, וגם היום מרחפת רוחו מעל אולד-טראפורד.

4. אריק קאנטונה – הווינר

המספרים: 5 עונות (1992 – 1997), 185 משחקים בכל המסגרות, 82 שערים

התארים הקבוצתיים: 4 אליפויות (1993, 1994, 1995, 1997), 2 גביעי אנגליה (1994, 1996)

עד להגעתו של הצרפתי המשוגע, היתה יונייטד קבוצה לוזרית, ואת האליפות ב-1992 היא איבדה ללידס בשורותיה שיחק קאנטונה. רכישתו המפתיעה בדצמבר באותה שנה שינתה את הכל מהקצה לקצה. הוא היה החלק החסר בפאזל שבנה פרגוסון, ועוד איזה חלק! הווינריות של קאנטונה לא ידעה גבול. הוא החדיר בחבריו לקבוצה אמונה שאפשר לזכות באליפות, ובכל העונות בהן לא הושעה סיימה יונייטד במקום הראשון בטבלה. רק ב-1995, אחרי בעיטת קונג-פו המפורסמת לעבר חוליגן ביציע של קריסטל פאלאס, היא איבדה את הבכורה לטובת בלקבורן.

את האליפות הדרמטית ביותר, ב-1996, הביא קאנטונה במו רגליו, כאשר הבקיע ברצף ניצחונות 0:1, כולל במשחק העונה בניוקאסל, שהובילה את הטבלה במשך כל העונה והיתה ראויה לתואר. פרישתו המפתיעה בגיל 31 רק העצימה את המורשת שהותיר הצרפתי עם הצווארון המורם במנצ'סטר, וגם בזכיה בטרבל כעבור שנתיים הורגשה השפעתו. מעבר לכך, המשפט המדהים על השחפים וספינת הדיג, ייבחר בקלות למפורסם ביותר בתולדות הכדורגל הבריטי, אם וכאשר ייערך משאל בנושא.

3. ג'ורג' בסט – ההילה

המספרים: 11 עונות (1963 – 1974), 470 משחקים בכל המסגרות, 179 שערים

התארים הקבוצתיים: 2 אליפויות (1965, 1967), גביע האלופות (1968)

השפעתו של בסט היתה פחותה מזו של קאנטונה, אך ביכולתו הטכנית הוא עדיף עליו עשרות מונים. למעט אדוארדס, קיים קונצנזוס כי בסט הוא השחקן המוכשר ביותר שלבש את החולצה של יונייטד. הוא השד האדום היחיד שמועמד לתואר השחקן הטוב בכל הזמנים, לצידם של פלה, דייגו מראדונה ויוהאן קרויף. אף אחד אחר ברשימה אפילו לא מתקרב לכך. בסט לא היה רק מכדרר בחסד, אלא התחבר באופן מוחלט לעידן שנות ה-60'. הוא היה האמן הראשון של הכדורגלנים, שכונה The fifth beatle, וסחף אחריו את ההמונים. גביע האלופות ב-1968 רשום בעיקר על שמו, עם שער היתרון הקריטי בהארכה, בגמר מול בנפיקה.

הרגלי השתייה וסגנון החיים הלא ספורטיבי פגעו מאוד בבריאותו, אך בשנים הראשונות לא השפיעו על ביצועיו על הדשא - בסט נתן הצגות אפילו כשהיה שיכור. עם זאת, בשלב מסוים זה נגמר בבכי, ובסט נאלץ לעזוב את אולד-טראפורד בגיל 27. לו היה משקיע יותר בכדורגל, ולא מבזבז את כספו על "שתיה, מכוניות ובחורות" כהגדרתו, הוא עשוי היה להיבחר במקום הראשון. אך הקריירה שלו קצרה מדי בשביל זה, והמורשת שהותיר שנויה במחלוקת. יש שיגידו כי בסט היה השחקן הגדול בכל הזמנים בעולם, אך הוא לא הגדול בכל הזמנים עבור מנצ'סטר.

2. ריאן גיגס – השיאן הנאמן

המספרים: 21 עונות נכון לעכשיו, 863 משחקים בכל המסגרות, 158 שערים

התארים הקבוצתיים: 11 אליפויות (1993, 1994, 1996, 1997, 1999, 2000, 2001, 2003, 2007, 2008, 2009), 4 גביעי אנגליה (1994, 1996, 1999, 2004), 4 גביעי ליגה (1992, 2006, 2009, 2010), 2 גביעי אלופות (1999, 2008), גביע המחזיקות (1991)

תארו לעצמכם שלג'ורג'י בסט היה אופי של ריאן גיגס... טוב, בסט לא היה אותו בסט עם אופי אחר, אבל זה כבר סיפור אחר. גיגס, על אף כישרונו יוצא הדופן, לא היה נכלל ברשימת 20 השחקנים הטובים בכל הזמנים בעולם, אפילו אם הרשימה היתה מורכבת על ידי רוב אוהדי יונייטד השרופים. אלא שאת חשיבותו עבור קבוצתו אי אפשר למדוד בשום דרך. הקיצוני הוולשי, שהפך לעת זקנה לקשר מרכזי אינטליגנטי, היה שם בכל אחד ואחד מהתארים של יונייטד בעידן פרגוסון. אפילו את הזכיה בגביע המחזיקות ב-1991 הוא הספיק לחוות בגיל 17, אם כי לא נכלל בסגל הקבוצה לגמר מול ברצלונה.

זהו סיפור ההצלחה האולטימטיבי של שחקן שגדל במחלקת הנוער, הועלה בגיל צעיר מאוד לבוגרים, ומעולם לא רצה לעזוב. לגיגס תרומה רבה כמעט לכל תואר של יונייטד, והוא שובר בהתמדה את כל שיאי ההופעות של המועדון. את האחרון, מספר ההופעות בליגה של צ'רלטון, הוא יעבור במשחק הבא. התנהגותו על המגרש היתה לרוב מופתית – בכל הקריירה במדי השדים האדומים אין לגיגסי אפילו כרטיס אדום אחד. גם בלי התרומה המכרעת בעונת הטרבל ב-1999 הוא ראוי להקדים את בסט. ועוד איזו תרומה זו היתה – הרי גיגס הבקיע את אחד השערים היפים בתולדות יונייטד בחצי-גמר הגביע האנגלי מול ארסנל, ובישל לשרינגהאם את שער השיוויון מול באיירן בברצלונה.

1.בובי צ'רלטון – הסמל

המספרים: 17 עונות, 758 משחקים בכלה מסגרות, 249 שערים

התארים הקבוצתיים: 3 אליפויות (1957, 1965, 1967), גביע אנגליה (1963), גביע האלופות (1968)

מובן לחלוטין שמבחינת תארים, הקבוצה של שנות ה-60 נופלת בהרבה מזו של פרגוסון. את ההישגים של גיגס איש לא יצליח לשחזר, וזו הסיבה שרבים היו מדרגים אותו במקום הראשון. ובכל זאת, בראייה לאחור, צ'רלטון הוא סמל גדול יותר עבור יונייטד. סיר בובי הוא החוט המקשר בין הזכייה האירופית הראשונה של השדים האדומים לאסון מינכן, אותו שרד. הוא הסמל הבלתי מעורער של המועדון, ומספר המשחקים הכולל שלו מרשים יותר מזה של גיגס, כי הרי בתקופתו העונות לא היו עמוסות כמו בעידן המודרני. בניגוד לגיגס, צ'רלטון הבקיע צמד בגמר גביע האלופות ב-1968.

יהיה אכזרי להעדיף אותו על גיגס בגלל הזכיה במונדיאל ב-1966, כי הרי לוויילס מעולם לא היה סיכוי אפילו להעפיל לטורניר, אבל העובדה היא כי צ'רלטון הוא אחד משלושה שחקנים בלבד שהניפו את גביע העולם בהיותם שחקני יונייטד. נובי סטיילס, הבלם חסר השיניים, היה השני, וגם מקומו בספר התהילה של המועדון מובטח, אם כי הוא לא מתקרב לשביעיה הפותחת. השלישי היה ג'ון קונלי, שחקן ספסל בסגל האנגלי, ששיחק שנתיים בלבד באולד-טראפורד. צ'רלטון לא רק זכה במונדיאל, אלא נבחר לשחקן המצטיין בו, וקיבל את כדור הזהב של "פראנס פוטבול" באותה שנה. גיגס מעולם אפילו לא התקרב לשם. בובי צ'רלטון היה הסמל האולטימטיבי של השדים האדומים עוד בהיותו שחקן. זו הסיבה שהוא כאן. אתם רשאים לחלוק על כך.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully