קרנבל יש גם בארגנטינה: חוליו נבאל, אוהד ולז סארספילד, מספר על האהדה לקבוצתו

את האהבה של חוליו נבאל לוולז סארספילד קשה לתאר רק במילים, ובכל זאת מספיק לקרוא חלק קטן משלל סיפוריו כדי להבין עד כמה ולמרות שהמועדון משכונת ליניירס בבואנוס איירס מרוחק ממנו אלפי מיילים הוא בכל זאת קרוב כל כך לליבו. "אחרי המשפחה, ולז סארספילד היא הדבר הכי חשוב לי בחיים", הוא מעיד בגאווה.

חוליו נבאל נולד אמנם לפני 57 שנים, אבל מסתבר שהוא החל לאהוד את הקבוצה עוד קודם: "אני אוהב את ולז עוד לפני שיצאתי אל אוויר העולם". ב-1984 עשה עלייה לישראל, והוא מספר על חבלי הקליטה הקשים: "בתקופה ההיא, הרבה לפני עידן האינטרנט והטלוויזיה הרב-ערוצית, כל שיכולנו לעשות זה לחכות לעיתון "מעריב" של יום שלישי כדי לדעת את התוצאות של המשחקים שנערכו ביום ראשון. הייתי משתגע יומיים.

"כשעליתי לארץ חשבתי שאני האוהד היחיד של הקבוצה בישראל", הוא ממשיך. "ב-1994 נבחרת ארגנטינה הגיעה למשחק מול נבחרת ישראל, והגעתי למלון של ארגנטינה כדי להצטלם עם חוסה בסואלדו, ששיחק אז בוולז ובנבחרת". שם פגש נבאל אוהד אחר של ולז - פרננדו גרוס. "מאז אותו יום, במשך 20 שנים, אנחנו כמו אחים בלב ובנפש. גם המשפחות שלנו נפגשות, הכל בזכות האהבה הגדולה לוולז".

נבאל מקפיד במשך השנים לטוס למקום בו נולד אחת לתקופה כדי לצפות מקרוב בקבוצתו: "כל פעם שאנחנו מגיעים, המועדון גורם לנו להרגיש רצויים מאוד. כולם יודעים שאנחנו מישראל ונותנים לנו הרבה כבוד. אנחנו כלל לא צריכים לדאוג לכרטיסים, גם במשחקי חוץ. באחד הביקורים שלנו נערך לנו סיור במתקן האימונים החדש. אנחנו שלוחת האוהדים הרשמית הראשונה שנוסדה מחוץ לארגנטינה. לעתים אנחנו מקבלים מהמועדון מכתבים ומתנות ומחלקים אותן בין האוהדים בארץ".

עם הזמן, התרחבה קהילת האוהדים של ולז בישראל, כשהכינוס הגדול ביותר שלה התקיים בחגיגות לאחר הזכייה בקלאוסורה 2009. "נפגשנו בפארק הירקון. כ-200 אנשים הגיעו מכל הארץ, מאשדוד עד נהריה, רובם על בסיס חבר מביא חבר. הייתי בהלם, לא האמנתי שיש כאן כל כך הרבה אוהדי ולז. כל אחד הגיע עם הסיפור האישי שלו. אפילו הנשיא הקודם של המועדון, חוליו 'פיסטולה' גומז, התקשר ושוחח איתנו".

ואם חשבתם שחוליו עושה את ההפרדה ולא מכניס את הקבוצה לחיק המשפחה והבית, אז טעות גדולה בידכם. חתונת בתו ב-2007 הפכה לאירוע הודיה למועדון. האולם קושט בדגלים ובתפאורה בצבעי הכחול-לבן של הקבוצה, כשחוליו וחבריו שרים ורוקדים לצלילי שירי הקבוצה. "זו הייתה חגיגה גדולה, רקדנו שעות ועודדנו את ולז", הוא מעיד. עוד לפני החתונה, האישור לגבי החתן המיועד היה כרוך בדבר אחד. אתם בוודאי כבר יכולים לנחש מהו. "החבר של בתי היה פעמיים בביתי, והוא הבין מהר מאוד איזו קבוצה אנחנו אוהבים. בפעם השלישית כשהוא בא אלינו, פתחתי לו את הדלת והוא הופיע עם חולצה של ולז. הלב שלי נשבר באותו רגע, היו לי דמעות בעיניים. אמרתי לבתי ש'זה בסדר, הוא משלנו'".

וגם האישה לא רווה הרבה נחת מהאהדה העצומה של חוליו לוולז. "כל פעם שיש משחק בלילה, אני כמובן מתעורר וצופה בו. אחר כך אני כבר לא חוזר לישון במיטה כדי לא להעיר את אשתי אלא נשאר בסלון. יש לי כמויות עצומות של קלטות של ולז. אשתי כבר משתגעת, היא לא יודעת מה לעשות עם כולן, אבל אני לעולם לא אזרוק אף אחת מהן".

גם הטעות הכי גדולה בחייו קשורה, איך לא, לוולז: "אם יש דבר אחד שאני מצטער עליו בחיים זה שלא נסעתי לאליפות העולם לקבוצות ב-1994 בטוקיו. פרננדו ואני כבר התכוננו, אבל בסוף לא נסענו. ולז זכתה בגביע, ומאז, כבר 17 שנים ועד יומי האחרון אני מתחרט על זה. אני מקווה שוולז תגיע לעוד אליפות כזאת כדי שאני אוכל להוריד את החרטה הזו מהלב שלי".