כשג'קי בשטח, פרגי במתח

כשחובב כדורגל מעדיף ביום רביעי בערב לצפות ב"האח הגדול" על פני ליגת האלופות, אפשר להבין שמשהו השתבש. כשאלופת גרמניה פוגשת את אלופת איטליה בסן סירו לשחזור הגמר מהשנה שעברה, ואילו חובב הכדורגל מתעקש לצפות בלסבית שמנמנה צווחת על כל מי שנמצא סביבה, אפשר להניח שליגת האלופות פשוט מדשדשת. נדמה שאין מחזה מביך יותר מאשר להביט בג'קי הדביל מכרכר סביב בייגלה, אבל זיפזופ בחזרה לערוצי הספורט מגלה שגם במארסיי וגם במילאנו עדיין 0:0. עוד החזרה לאחור, עוד התמסרות בין הבלמים, עוד התקפה שהסתיימה בלי בעיטה לשער, ואני חוזר בכניעה לעצבים של פרידה. שם לפחות יש קצת אקשן.

מבחינתי ההפסד של יונייטד ומארסיי ל"האח הגדול" הוא הסימן הכי מדאיג לדשדוש של ליגת האלופות. ערבי רביעי אמורים להתהדר בהפרדת המינים (כדורגל בסלון, דרמות בחדר השינה), אבל השטיקים של פלאטיני עוד יהרסו לנו את האיזון בזוגיות. כואב להודות בזה, אבל ערב הצ'מפיונס ליג הוא כבר לא אטרקציה. אין שערים, אין כדורגל איכותי, ואין עניין בתקצירים. לא רק שאנחנו עדיין מחכים למשפט הראשון משמעון גרשון שבאמת יאיר את עינינו, נדמה גם שמודי נראה כבוי משהו (או לפחות נרגש יותר מהופעת הלהקה האורחת מאשר מהכדורגל עצמו). אין טעם להכחיש, יש משבר.

המשבר הספורטיבי מעמיק כשנזכרים בימים הלא פשוטים שעוברים על חובבי ה-NBA. אני מעריץ גדול של בלייק גריפין, אבל הסגידה להטבעה מעל המכסה מנוע הייתה מאכזבת. חיבבתי מאוד את הניקס הצעירים של פלטון, גלינארי וצ'נדלר, אהבתי את דנבר הלא צפויה של כרמלו, צ'ונסי וג'יי-אר סמית, ואילו עכשיו, עם השעטנז המוזר בין הקבוצות, שתיהן נראות לי פתטיות. לא שמחתי לשמוע את התגובות הנסערות מהעזיבה של פרקינס את בוסטון, הטריידים של כוכבים כמו ג'ראלד וואלאס ודרון וויליאמס התקבלו בטבעיות מקוממת, והפרישה של ג'רי סלואן היא בכלל מכה אנושה לכל חובבי היציבות.

אז מה קורה פה? האשמה הראשונה נופלת על תקופת הביניים. אלו השבועות הבנאליים של טרום רגעי ההכרעה, כשהליגות בניוטרל ומתקשות לספק ריגוש. בימים כאלה בולטים רק האלמנטים השליליים של הספורט המקצועני, כשהכוחות הפיננסיים של השוק מוציאים את העוקץ מהתמימות ומעוותים את דרך המחשבה. לא במקרה שמינית גמר ליגת האלופות מתפצלת לחודש שלם, לא במקרה הכוכבים הגדולים של האולסטאר היו בכלל ג'סטין ביבר וריהאנה, לא סתם כוכבי פוטבול מיליונרים מאיימים להשבית את הליגה ורוברטו קולאוטי מרוויח 600 אלף דולר נטו. יש תחושה כאילו לוקחים לנו את המשחק למקומות לא בריאים.

אבל אם יש משהו שלמדנו ממועמר קדאפי בשבוע באחרון, זה שברגעי משבר חובה עלינו לשמור על קור רוח. אין טעם להיבהל מכמה ימים קשים, כרגע נדרשות פעולות אחראיות ולהביט על התמונה הכוללת. חשוב לברר מה מקור המשבר, ולהבין מדוע המערכת נראית מעורערת וחסרת יציבות. אם נחשוב בהיגיון, נגלה שמדובר במשבר מתוכנן ומבורך, שנכפה עלינו מלמעלה.

זו מעידה יזומה, מבית מדרשם של ז'ליקו אוברדוביץ' ופיל ג'קסון, שלא פעם יוצרים בעצמם את נפילות המתח, ולאחר מכן משתמשים בהן לצורכיהם ומנצלים מהן את המיטב. בקרוב מאוד לא רק שהכל יחזור לקדמותו, אלא אף נמצא פשר בירידה ברמת הדריכות. הלא אחרי תקופה של פעילות אינטנסיבית, נדרשת הפגת מתיחות ולחץ, ובעיקר האטה ברמת העניין. זו ללא ספק ירידה לצורך עלייה.

וכך, בקרוב מאוד, שוב יתברר שהזפזופ ל"האח הגדול" רק יבהיר לצופה שאם הוא מחפש דרמות אנושיות וקונפליקטים סוחטי דמעות, כדאי שיתמקד באירועים ספורטיביים. הגמר הגדול של "האח הגדול" יציג חמש דמויות עלובות וסחוטות נפשית, ואילו גמר ליגת האלופות יציג שתי אימפריות, ששרדו מאבקים הרואיים וראויות לכל ההערכה. דווקא האפטיות והזהירות שאפיינו את המשחקים הראשונים של שמינית גמר האלופות ייצרו לנו משחקי גומלין מלאי עניין, כך שהתוצאות הנמוכות ישרתו בעיקר אותנו. מי שיעדיף את הרומן בין עמיר לסיוון על פני השנאה בין ונגר לברצלונה הוא אדם אומלל במיוחד.

גם ליגת ה-NBA תדע לנצל את המיטב מהנזקים התדמיתיים שנגרמו משבוע האולסטאר המלוקק ומהטריידים המאוסים. עם בוא הפלייאוף, הסינון הטבעי ישאיר רק את הטובים ביותר, והקבוצות שהתפרקו מנשקן ומזהותן ייענשו בחומרה. נישאר ערים כל הלילה, דרוכים ומתוחים, רק כדי לחכות לכישלונם של רודפי הבצע והמושחתים. כרמלו ואמארה ייראו שילוב מוזר, אבל נשמח שיש מי שנותן פייט למיאמי. פרקינס ייראה עצוב באוקלוהומה, אבל ברגע האמת שוב ייאבק בכל נפשו בגבוהי הלייקרס. עוד יגיע הרגע שבו נבין מדוע סבלנו והשתעממנו מליגת האלופות, מדוע השמצנו וקיללנו את כוכבי ה-NBA. כשנגמר השואו טיים, אין כמו המאני טיים. הטוב עוד לפנינו, ואין כמו בהייה בפרידה וג'קי כדי להבין את זה.