מה הקטע של הקומביין הזה?

לפני כמה שנים יצא לי להיות בארה"ב בזמן של הקומביין ואני זוכר שיצאנו למסעדה עם חברים לעבודה שכמנהג מסעדות הציגה לפחות שישה מסכי טלוויזיה בו זמנית, שחלק נכבד מהם שידרו קטעים מהקומביין. אני זוכר שבהיתי במסכים האלו במשך איזה שעה ועדיין לא הצלחתי להבין מה אני אמור להסיק מהם. הרבה מאוד שחקנים עברו שם, כולם דילגו על כל מיני משוכות, קפצו לגובה ורצו 40 יארד. כולם נראו לי אותו דבר אבל אני בטוח שלמומחים היה הבדל גדול מאוד.

או, המומחים. מיהו מומחה? הגדרה מילונית – "מי שיש לו ידיעה רבה מאוד או מיומנות בתחום או במקצוע מסויים". אז מהו שיודעים המומחים לפוטבול או איזה מיומנות מיוחדת הם מחזיקים? ובכן, כמו כולם, הם מסוגלים להסתכל על נתונים פיזיים של שחקן ולהסיק שאם הוא גבוה יותר או מהיר יותר אז הוא יהיה טוב יותר. בשביל זה לא צריך להיות מומחה. החוכמה בלהיות מומחה היא לראות משהו שמעבר לנתונים הפיזיים ולהגיד – זה יהיה שחקן טוב וזה לא.

ופה הבעיה שלי עם הקומביין. התרגילים שהשחקנים עושים בקומביין הם סטנדרטיים לחלוטין. הם רצים מרחק ידוע, עוברים בין כל מיני קונוסים וזורקים כמה כדורים (אם הם ק"בים) או תופסים כמה (אם הם רצים או רסיברים). אף אחד מהתרגילים האלו לא מסוגל להגיד איך הק"ב ימצא תופס פנוי כשיש לו שני שחקנים שרוצים לתפוס אותו, איך הוא יבחר רסיבר מבין כמה מטרות כשחלק מהן מכוסות וחלק לא, איך הרסיבר ייצור ספריישן מהמגן שלו ואיך הליינבקר ינחש את הכיוון של הראנינג בק כדי לתקל אותו. ועדיין, בכל שנה הקומביין תופס יותר ויותר נפח חדשותי ואין שנה שבה אנחנו לא שומעים על כמה שחקנים שיצאו מהקומביין כשהמניות שלהם בעליה או בירידה למרות ששום מידע משמעותי עליהם לא יכול להתגלות בו. למה זה קורה?

לדעתי, זה קורה כי קשה לנו כבני אדם לקבל החלטה בלי נתונים אמיתיים. אני אתן דוגמא מתחום אחר: כשאתם הולכים היום לראיון עבודה, יש סיכוי סביר מאוד שגם אם תמצאו מאוד חן בעיניי המראיינים שלכם, הם עדיין ידרשו שתעברו יום ראיונות באחת מאותן חברות השמה. מה עושים באותם מכונים? ובכן, מעבירים אותכם כל מיני מבחנים ואז מראיינים אותכם ואם לא שפר עלייכם מזלכם אפילו תצטרכו לעבור פעילות קבוצתית שבה חבורת בנות (מצטער על השובינזם, זה פשוט המצב) שסיימו לפני חצי שנה תואר ראשון במדעי ההתנהגות יעשו פרצוף חשוב ויכתבו רשימות באורך הגלות במחברת שאותה הן יחזיקו בארשת חשיבות עצמית.

אם חשתם בצל של זלזול, אתם לא טועים. בני אדם הם יצורים מורכבים מאוד והניסיון לכמת את היכולת שלהם לעבודה באמצעות כמה מבחנים והאינטרקציה שלהם עם חבורת אנשים שהם מעולם לא פגשו הוא ניסיון שנידון לכשלון מראש. כשאני מראיין מישהו שאמור לעבוד איתי, היחיד שיכול להגיד אם אני ארגיש בנוח לעבוד איתו ואם הוא איש שמתאים לי – הוא אני. וקשה לי לראות איך היכולת שלו לצייר עץ או לכתוב סיפור על ילד בוכה יכולה לתת לי מידע חדש שיהיה באמת משמעותי.

אבל חברות ההשמה הללו ממשיכות לשגשג משום מה, וזה כי אנחנו כבני אדם מחושבים מתקשים לקבל החלטה בלי נתונים ממשיים. אנחנו רוצים שמישהו ייתן ציון ברור למועמד שאנחנו הולכים לבחור וזה בכלל לא משנה לנו האם המתודה שבה ניתן הציון נבדקה אי פעם או שיש לה ערך אמיתי כלשהו.

וזה בדיוק מה שקורה בקומביין. כל שחקן מקבל ציון, על סמך היכולת שלו לרוץ מהר או לזרוק חזק או לענות על כמה שאלות איי-קיו ואם הציונים שהוא מקבל יהיו גבוהים אז הסיכוי שלו לעלות בדראפט גדל, מה שיכול ליצור הבדל עצום בשכר העתידי שלו, כמו גם בסיכויים של אותו שחקן לקבל זמן משחק מלכתחילה (כי כמובן קבוצות לא ימהרו לוותר על שחקנים שהם השקיעו בהם בחירה גבוהה והרבה כסף ולהיפך לגבי שחקנים שלא הושקע בהם הרבה והם יותר "אקספנדבל"). זה מגיע לרמות אבסורדיות כאלו שמניה של רסיבר מסוגלת לצנוח כמה סיבובים אם הוא רץ את ה-40 יארד דאש בעשירית שניה פחות מהמצופה (ועזבו שמי שמודד את זה הוא בכלל בן אדם שיכולת התגובה שלו הרבה יותר איטית מהשגיאה במדידה).

אז כשאתם עוקבים בדריכות אחרי התוצאות של הקומביין השבוע, אחרי כל תוצאת ריצה ו"ורטיקל ליפ" (אלוהים יודע למה זה באמת חשוב למרבית השחקנים) רק תזכרו שכל הנתונים האלו רק יכולים להגיד לנו מה השחקן יכול לעשות כשהוא לא באמת משחק, ולא מה הערך האמיתי שלו. הקבוצות שמצליחות בדראפט בדרך כלל הן גם אלו שזוכרות את הנתון הזה