פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        זאת לא רק יריבות, זו מלחמה

        צואה בנעליים, ריגול אישי. השבוע התחמם הקרב בין שלזינגר לג'רבי על הכרטיס ללונדון, מה שהזכיר לנו 3 קרבות מטורפים מהעבר

        כל שנה קדם אולימפית מקימה לתחייה את שני הענפים המוצלחים ביותר בארץ - השייט והג'ודו. בעשורים האחרונים, עוד לפני המדליות האולימפיות הראשונות של ישראל ב-1992, הענפים האלה ייצרו המון כותרות, וגם הרבה סיפורים שאפילו לא הגיעו לכותרות העיתונים בגלל הרגישות שהייתה טמונה בהם.

        למרבה האירוניה, ענפי הספורט המוצלחים ביותר שלנו הם כאלה שיצרו מלחמות פנימיות. בניגוד לאתלטיקה או השחיה שמאפשרות למספר ספורטאים מכל מדינה להתחרות ביחד באותה הריצה או באותו המשחה, החוקים של המשחקים האולימפיים מאפשרים רק צמד שייטים אחד בכל דגם או ג'ודוקא אחד בכל משקל. החוקים האלו חלו דווקא על הענפים היותר נגישים עבור ילדי ישראל, מה שהפך אותם למעשה לכל כך פופולאריים ומוצלחים.

        בחודשים הקרובים נעסוק בעיקר בשתי יריבויות. האחת בין שחר צוברי לנמרוד משיח. הראשון מדליסט ארד אולימפי, השני הוא המדורג 1 בעולם כיום בגלשני רוח מדגם ניל פרייד בזכות שני פודיומים רצופים באליפויות העולם ויכולת משכנעת בסבב גביע העולם. שניהם עמדו על גלשן רוח כבר בגיל שבו הילד הישראלי הממוצע נכנס לבריכה עם מצופים, ומאז הם לא מדברים. היריבות השניה היא בין הג'ודוקות אליס שלזינגר וירדן ג'רבי. שתיהן מתחרות בקטגוריית המשקל של עד 63 קילוגרם. שלזינגר מדורגת שביעית בעולם וג'רבי עשירית, וכמו במקרה של הגולשים - כל אחת מהן שייכת לצמרת העולמית ויכולה לזכות במדליה אולימפית ביום נתון, רק שאחת בלבד תזכה בסופו של דבר בכרטיס ללונדון 2012. המשותף לרביעייה הזאת - נתק מוחלט שגם לא מפתיע אף אחד. אחרי הכל, אין ספורטאי הישגי "נורמלי" שיוכל ליצור מערכת יחסים עם כל אדם אחר שתפקידו הוא "להרוס" לו ארבע שנים של עבודת פרך.

        היריבויות הנוכחיות גרמו לנו לחזור אל העבר ולמצוא שלוש דוגמאות קלאסיות מהג'ודו והשייט, החל מהקרב המתוקשר ביותר בין גל פרידמן ועמית ענבר ועד לריבי המפרשיות מדגם 470 בשנות השמונים.

        גל פרידמן נגד עמית ענבר

        גל פרידמן ועמית ענבר תמיד נהגו לקרוא לזה יריבות ספורטיבית ונראה שעד היום הם יעדיפו לשמור על המונח הזה. את מה שהם באמת חושבים או חשבו אחד על השני באופן אישי הם ישמרו לעצמם. כל כך הרבה נכתב ונאמר על היריבות הזאת, ואם בוחנים אותה מהסוף להתחלה מקבלים אופרת סבון במיטבה.

        עמית ענבר עוסק כיום בתחום ה"קייטסרפינג" (גלישת מצנח) ובעבר הלא רחוק יחסי הציבור שלו ושל החברה שלו פיזרו לגופי התקשורת תמונות שלו יחד עם גל פרידמן ואפילו שחר צוברי בפוזות של החיים הטובים על יאכטה בכנרת תוך כדי סשנים של גלישה אקסטרימית. כמה שנים לפני כן מונה עמית ענבר (שנים אחרי שפרש מפעילות כספורטאי) למאמן נבחרת ישראל בגלשני רוח, והחל לעבוד באופן אינטנסיבי עם גל פרידמן. עשר שנים לפני כן גל פרידמן היה החייל הצעיר מכרכור שהשאיר את ענבר הרחק מאחור באליפות העולם שהתקיימה בחיפה וזכה בכרטיס למשחקים האולימפיים באטלנטה, תוך כדי שהוא מחסל את הבלעדיות של ענבר בענף הזה. אבל ענבר המאמן היה זה שדווקא האמין בגל פרידמן במאבק על הכרטיס לבייג'ינג 2008 ותוך כדי הסתכסך בתקשורת עם שחר צוברי, שהעדיף להתאמן לבד במרחק של אלפי קילומטרים. באיזשהו מובן, ענבר הפך להיות ה"פה" של גל פרידמן במאבק נגד שחר צוברי, שידע לפתוח גם את הפה שלו. זה הסתיים בניצחון של צוברי במאבק על הכרטיס ובעוד מדליה אולימפית שהתווספה לשתיים של פרידמן.

        שנים לפני כן היה זה דווקא עמית ענבר שבחר להתרחק עד לאוסטרליה וניו זילנד כדי להתאמן לבד בזמן שגל פרידמן בנה סביבו צוות מקומי ואיכותי שהוביל אותו למדליה באטלנטה. בשנים שלאחר מכן ענבר חזר חדור מוטיבציה וזכה במדליית הזהב באליפות אירופה ופעמיים בסגנות אליפות העולם. במקביל, פרידמן סבל ממחלת הנשיקה ונעדר מהרבה תחרויות, מה שאפשר לענבר לייצג את ישראל באולימפיאדה נוספת, הפעם בסידני 2000. איך אפשר להיות חברים כשכל כך הרבה דברים מהסוג הזה קורים מסביב. השניים תמיד הגדירו את יחסיהם כ"אפלטוניים", לא התאמנו ביחד למרות שאימונים משותפים עוזרים בצורה משמעותית לכל גולש, ודיברו ביניהם רק כשהיה להם אינטרס משותף.

        בתקופה האחרונה הם חזרו לשתף פעולה, ולא רק באירועים של קייטסרפינג. השניים עבדו יחד על טיפוחו נמרוד משיח, כאשר פרידמן הפך למאמנו האישי וענבר, שגידל את משיח במכמורת, שימש כיועץ מקצועי ועזר לא מעט, כפי שמשיח עצמו סיפר, בהכוונה לקראת המאבק שלו על הכרטיס ללונדון 2012. .

        דניאלה קרוקובר נגד עינת ירון

        דניאלה קרוקובר היא ללא ספק אחד הסיפורים המוחמצים בתולדות הג'ודו הישראלי. ב-1998, שנתיים לפני המשחקים האולימפיים בסידני, החליטו באיגוד הג'ודו וביחידה לספורט הישגי לבחור אחת משתי ג'ודאיות מוכשרות בקטגורייה של עד 63 קילוגרם כדי להשקיע בה את מירב המשאבים לקראת סידני. עינת ירון נבחרה בשל הישגיה הבינלאומיים עד לאותה נקודת זמן, אבל לא הצליחה בסופו של דבר לעמוד בקריטריון ונשארה בבית. דניאלה קרוקובר שהוצאה מהמירוץ עברה לייצג את ארגנטינה והפכה לאלופת עולם.

        יונה מלניק, שניהל בעבר את פנימיית המחוננים לג'ודו בוינגייט ושימש כמאמנה של קרוקובר, מספר: "עינת ירון הייתה בסוף הקריירה שלה ודניאלה הייתה בשיא ההתקדמות. החליטו שמי שתשכנע יותר בנקודת זמן מסויימת תהיה זו שיבנו עליה לקראת האולימפיאדה. בהתחלה זה היה הוגן, הבעיה הייתה שנקודת הזמן נקבעה לתקופה שהייתה רחוקה מהאולימפיאדה, ואני ראיתי את דניאלה מתקדמת בצעדי ענק. תאר לעצמך ריצת 1,500 מטרים, כאשר בסיבוב האחרון אחד הרצים מתחיל לפרוץ קדימה לקראת המובילים ו-300 מטרים לסיום מישהו עוצר אותו. זה בדיוק מה שקרה שם, דניאלה הייתה בקו עליה מטורף ועצרו אותה. בחרו בסופו של דבר בעינת ירון שבדיוק החלימה ממחלת הסרטן, ובסופו של דבר לא הצליחה לקבוע את הקריטריון האולימפי. דניאלה עזבה לארגנטינה עם כל הידע שקיבלה בארץ והפכה לאלופת עולם. עד היום אני לא מבין מה היה איכפת להם לחכות עוד שנה. צריך גם לזכור שעינת ירון ייצגה את ג'ודוקאן של אדי קואז ודניאלה ייצגה את הפועל שלא שלטה באיגוד הג'ודו, כך שברור שגם לזה היה קשר. מה שבטוח, זו בדיוק התקופה שדניאלה יכלה להתקדם הכי הרבה וחבל שהיא לא עשתה את זה בארץ".

        קרוקובר לקחה סיכון ועברה לייצג מדינה שלא ממש מפרגנת לספורטאים אולימפיים. למעשה, בארגנטינה היא קיבלה תנאים הרבה יותר גרועים מאלו שהייתה זוכה להם אם הייתה נשארת בארץ כג'ודאית משנית. הבעיה היא שב-1998 קרוקובר ידעה שתוכל להגשים את החלום האולימפי שלה רק דרך ניצול הדרכון הארגנטינאי שלה, וזה מה שהיא עשתה. מדליה אולימפית היא לא ראתה בסופו של דבר, אבל מי יודע מה היה קורה אם הייתה נשארת להתאמן בישראל, אימפריית ג'ודו גדולה בהרבה מארגנטינה, ומתכוננת למשחקים האולימפיים בצורה האופטימלית?

        האחים שנטל נגד שי בכר וארז שמש

        גם בגזרת המפרשיות זכה הספורט הישראלי לקרבות מתוקשרים מדי ארבע שנים. בעבר הלא רחוק אנחנו זוכרים את גידי קליגר ואודי גל כצמד שלא נתקל בקשיים מיוחדים כדי להעפיל למשחקים האולימפיים באתונה ובבייג'ינג, אבל שנות השמונים והתשעים היו סוערות במיוחד עבור שייטי המפרשיות. זה התחיל למעשה כבר ב-1976 כשיהודה מעיין (יו"ר איגוד השייט כיום) ויואל סלע הצעירים ניצחו בקרב על המקום במונטריאול את יאיר מיכאלי וגילי אמיר המנוסים. זה המשיך בשנות השמונים והתשעים עם יריבויות בין שייטים משני המועדונים המובילים אז, הפועל תל אביב והפועל בת ים.

        השייטים הבת ימים כיכבו בידיעות הצהובות שאפיינו את הספורט האולימפי בזמן שלא היו תחרויות. שניים מהם, התאומים אדיר ואלדר עזרא, נחשבו ליריבים הגדולים של האחים טורטן בקרב על הכרטיס לאולימפיאדת סיאול. רק שבמקרה הזה היה מדובר בקרב יותר אישי ופחות מקצועי. לאחים טורטן היו הישגים טובים יותר, אלא שהתאומים מבת-ים לא ממש הסתדרו איתם מבחינה אישית, בלשון המעטה. מספרים שיום אחד נראו האחים עזרא רודפים אחרי שני האחים טורטן סביב רכב, ובסך הכל מדובר ביריבות שהתאפיינה במקרים מסוייימים באלימות מילולית ופיזית. בכלל, באותן שנים נרשמו לא מעט תקריות בין שייטים מבת ים לשייטים אחרים כפי שמספר שייט העבר ארז שמש: "היו הרבה נסיעות לחו"ל עם שלושה צמדים מבת ים וצמד אחד מגינוסר, אז היה מתבקש שיתעללו בקיבוצניקים".

        שותפו בימים ההם שי בכר מוסיף: "הצמרת של השייט הגיעה ברובה מבת ים ובבת ים תמיד היו ריבים. גם במקרה של האחים טורטן, הם היו סוג של עוף מוזר. היתה להם אזרחות אמריקאית והם תמיד הגיעו לכאן אחרי אימונים עם נבחרת ארצות הברית והופיעו רק לתחרויות. לא היה שיוט אחד בו הם התחרו נגד האחים עזרא שלא הסתיים בערעור, ובדרך כלל ידם הייתה על העליונה כי הם היו מאוד פיקחים".

        היריבות שנחשבת למקצועית יותר היתה בין שי בכר וארז שמש לאחים ניר ורן שנטל. הראשונים זכו בכרטיס לברצלונה 92' והשניים השתתפו באטלנטה 96', כך שמדובר ביריבות ארוכת שנים בין שני צמדי מפרשיות מדגם 470. היריבות הזאת הגיעה למצב ששני הצמדים שגדלו יחד סירבו להתאמן בצוותא, למרות שהם ידעו כי זה יפגע ביכולת שלהם. רק כשמונה לנבחרת השייט מאמן גרמני נייטראלי שלא השתייך לאף אגודה, הם הסכימו לשתף פעולה, רק בלי יותר מדי דיבורים.

        גם כאן זו הייתה יריבות מקצועית ואישית כאחד, ואחד הסיפורים הידועים סביב השנאה בין שני הצמדים התרחש באחת הנסיעות המשותפות שלהם לחו"ל. ארז שמש גילה שאחד מהאחים שנטל טמן את תיק הרחצה שלו בתוך אסלת השירותים, והנקמה לא איחרה לבוא. כשאותו שנטל חזר לארץ ופרק את המזוודה שלו הוא נתקל במשב ריח נוראי וגילה שאחת מנעליו הייתה מלאה בצואה.

        וזה לא היה המקרה היחיד כפי שמספר ארז שמש: "כשמתאמנים ביחד בשייט, קורה הרבה פעמים שאחד הצמדים הופך ליותר מהיר. כשזיהינו שהשנטלים מהירים יותר בתקופה מסויימת ידענו שאנחנו חייבים להבין איך הם מסדרים את הציוד. באחד הלילות התגנבנו לסירה שלהם כדי לבדוק את כל הכיוונים שהם עשו ולחשוף את הסודות המקצועיים שלהם. זו הייתה תקופה, עשינו המון שטויות - כל השייטים".

        מה שיפה ביריבויות של שייטי ה-470 הוא שבכל קמפיין צמד אחר הגיע למשחקים האולימפיים והגשים את החלום. נכון להיום, השייטים הבכירים גידי קליגר וערן סלע דוהרים בשקט לעבר משחקי לונדון 2012. את הפועל בת ים המיתולוגית החליפה הפועל שדות ים, והיריבויות האלימות של פעם נותרו הרחק בהיסטוריה - ובכל זאת, צמד שייטים חדש שיוכל להשתוות לרמה של הצמד הנוכחי, תמיד יוכל להדליק מחדש את האש ולא משנה אם אופרת הסבון הבאה תתחרחש בבת ים או בשדות ים.