כרוניקה של אגרוף

דייויד בלאט הוא האחראי המרכזי לקטטה ההמונית בגמר גביע המדינה. חשוב להדגיש: האחראי, לא האשם. קרב כה קשה וכה מסוכן על מגרש כדורסל הוא אירוע נדיר, לא כל שכן במשחק שהוכרע מזמן, כשאחת הקבוצות מובילה בהפרש עצום. המאמן של מכבי תל אביב הצליח להטמיע בשחקניו יכולת נדירה להתעלם מהתוצאה על הלוח, ללעוג לכל התאוריות הפסיכולוגיות על ירידת מתח בעקבות פתיחה חזקה, ולגרום להם ללחוץ על דוושת הגז בלי הפסקה. אז דייויד בלו המשיך לנסוע ב-180 קמ"ש. הוא אימלל את רומאו טראוויס. הוא תקע לו מרפקים בסגירה לריבאונד. הוא סגר את טראוויס עם הפנים אליו – טיפול הגנתי מיוחד, ששמור לריבאונדרים מסוכנים במיוחד. בלאט הצליח להפוך את מי שנודע פעם כפרימדונה שזורקת שלשות למפלצת הגנתית, שמסרבת להרפות.

נתניה אינה מורגלת באינטנסיביות הזאת, כשם שאף קבוצה ישראלית אינה רגילה לכך. כדי להיות מוכנים למרפקים של בלו בריבאונד צריך להתאמן בקצב של מכבי, לדרוש מהשחקנים מה שבלאט דורש, לא לוותר לזרים, לא לתרץ תירוצים. לא לעשות כל מה שמאמן ישראלי ממוצע עושה בדרך כלל. הקבוצה של בלאט היא המוכשרת ביותר בארץ, אבל גם המאמן של הקבוצה החלשה ביותר יכול לדרוש בדיוק מה שבלאט דורש.

אלא שאת מכבי תל אביב מוביל פרפקציוניסט, ישראלי שזר למנטליות הישראלי. את מרבית הקבוצות האחרות מאמנים אנשים שגדלו בתרבות ספורטיבית שמקדשת את הוויתור ואת קיצורי הדרך. הפער הזה, בין הדרישה לשלמות של בלאט לבין ההסתפקות במועט של עמיתיו, בין המרפקים של בלו ליריבות הרכות שאליהן התרגל רומאו טראוויס, הוליד תסכול. התסכול הוביל למכות.

התרופה לדומיננטיות המתסכלת כל כך של מכבי תל אביב העונה איננה היאבקות על הפרקט, שכל המעורבים בה צריכים להיענש בחומרה (ובמיוחד סופוקליס שחורציאניטיס, שהפליא באגרופיו בטראוויס ששכב על הקרקע). המאמן הישראלי לא יכול לצפות משחקניו לשמור כמו פרקינס, להיות דומיננטיים בצבע כמו שחורציאניטיס או לקלוע באחוזי הדיוק של פניני. הוא בהחלט יכול להרגיל אותם, החל מהרגע הראשון של העונה, לאימונים רצחניים, להגנה חסרת פשרות, למרפקים בסגירה בריבאונד. זה לא אומר שהם ינצחו את מכבי תל אביב, אבל אולי תרבות הספורט החדשה שמנחיל דייויד בלאט תחולל כאן מהפך מחשבתי. כי אחרי הפרש מצטבר של 73 נקודות בדרך לגביע, משהו כאן חייב להשתנות.