בחזרה לבאר יעקב: הבלוג של אורי שלף

מה כבר אפשר להגיד על מה שקרה ביום שני בחצי הגמר מול נתניה? האמת, הרבה, אבל לפחות אני לא יכולתי להגיד מאומה. יומיים הסתובבתי חסר כל יכולת לנתח את מה שאני מרגיש. אחרי יומיים, החיים החלו לחזור למסלולם, הזמן הרי משכיח כל דבר. הצלחתי להסתכל לאחור ולהבין שפסיכיאטר אני לא, אבל סביר להניח שהייתי שרוי במצב של דיכאון כלשהו. רק עכשיו, כשאני מסתכל על השידורים החוזרים, אני מתחיל לעכל את גודל המעמד וההישג. נכון, הפסדנו ועוד בצורה אכזרית, אבל מלבד הדיכאון ביומיים הראשונים אני עדיין חושב שההישג עצמו לא תלוי בניצחון או הפסד. כמו שהזמן משכיח את הדברים, כך הוא משאיר בזיכרון בדרך כלל רק את הדברים הטובים.

נראה כאילו ביומיים שקדמו למשחק הייתי בסוג של חלום. היום אני מתעורר ומנסה לעכל או לזכור את מה שעברתי. פתאום אני רואה את הקהל בשידורים החוזרים, בכתבות ובקטעי הוידאו שרצים באינטרנט ונראה לי שלא היינו באותו משחק. זו הפעם הראשונה שאני מצליח להבין שחקנים שטוענים שכאשר הם על המגרש הם לא שומעים את הקהל, הם ב"זון", ממוקדי מטרה ולא נותנים לרחש האוהדים להפר את הפוקוס. לצדי הפרקט אני חי את המשחק. ראיתי וידעתי שיבוא הרבה קהל, אני זוכר את עצמי במהלך המשחק מוחא כפיים בקצב השירה ביציע, אבל עוצמות הקהל לא חדרה אליי עד הסוף, כפי שאני מגלה עכשיו.

לפני שבועיים הפסדנו בפעם הראשונה בליגה מאז היווסדנו מחדש כקבוצה בבעלות האוהדים. ביום שני איבדנו את התואר הראשון מאז נוסדנו. אומרים לי שזה הישג שבכלל הגענו למעמד הזה, שהיינו יותר טובים, שהוכחנו שאנחנו יכולים להתמודד. אבל אותנו זה לא מנחם, אנחנו רצינו לנצח, להמשיך את המסע. אנחנו לא מסתפקים בכבוד ובעובדה שאנחנו קבוצה מליגה שנייה שעשתה מעל המצופה, עלינו לכל משחק נגד קבוצות ליגת העל שפגשנו ללא כל רגשי נחיתות והסתכלנו להם בלבן של העיניים, וכך גם נגד נתניה. בשביל כולם זה היה הישג, בשבילנו זה כישלון כי הפסדנו. אם היו ספקות לפני המשחק לדעה שאנחנו יכולים לנצח, הם נעלמו ככל שהתקדם המשחק.

ההלם הגדול שתקף אותנו, שאצלי, כאמור, נשאר יומיים. הגיע לא כי הפסדנו, אלא בגלל איך שהפסדנו. זה היה משחק שלנו ונתנו אותו לנתניה במתנה, הראינו שאנחנו יכולים לנצח ובשנייה האחרונה הענקנו לנתניה את הכבוד להגיע לגמר גביע המדינה ולפגוש את מכבי. וכשמגיעים לבאר ולא מצליחים לשתות, זה כואב הרבה יותר.

נגמר החלום ועכשיו הגיע הזמן להתרכז בדבר האמיתי. שרים ביציע "הפועל חזרה", אבל כדי שהפועל תחזור באמת היא צריכה להיות במקומה הראוי בליגת העל. הגביע, למרות מפח הנפש הגדול, היה רק בונוס. הליגה היא המטרה האמיתית ואין לנו את הזמן או האנרגיה המיותרת להתחיל עכשיו לשקוע בדיכאונות. בשבוע הבא חוזרים למציאות, מאולם נוקיה עם רבבת צופים למתנ"ס בבאר יעקב, שילבש חג ויתמלא בכמה מאות צופים נלהבים.