בזמן שצמרת ה-NBA פחות או יותר מיוצבת, הסיפורים המעניינים של השבוע האחרון התרחשו דווקא באיזורים השוליים. אם לא יקרו תקלות בלתי צפויות, קליבלנד תשבור בסופ"ש הזה את שיא ההפסדים הרצופים של כל הזמנים, אבל עליהם כבר דיברנו מספיק. הסיפור המעניין השני היה פיטוריו של ג'ים אובריאן מאינדיאנה. טוב, 'מעניין' זה מושג יחסי כשמדובר, כנראה, בקבוצה הכי משעממת ב-NBA בשנים האחרונות.
הנושא הגדול יותר שעומד על הפרק עם פיטוריו של אובריאן הוא יכולת הניהול של שחקנים גדולים. לאחר שבקיץ מייקל ג'ורדן הראה חוש מפותח של אירוניה כשהביא את קוואמי בראון לשארלוט, פיטוריו של אובריאן מדגישים כישלון ניהולי של אגדה נוספת - לארי בירד. את אייזאה תומאס עדיף כבר שלא להזכיר.
ההנחה שיש קשר בין גדולה וגאונות על הפרקט לגאונות על הקווים ובמישור הניהולי אינה מובנת מאליה כמו בעבר. המילה המשותפת לשתי התופעות מחפה על דרישות שונות לחלוטין והבדלים שהופכים את השחקנים הגדולים באמת דווקא לכאלה שפחות מוכשרים לתפקידי הניהול. כסופרסטארים הכל הלך להם בקלות, הם לא היו חייבים להתמחות ביחסים בינאישיים וכמעט ולא חוו כשלונות. דווקא כאשר שחקנים פחות מוכשרים מגיעים לרמות הגבוהות זה מעיד על תכונות שקשורות לאימון וניהול. לכן לא מפתיע שרוב המאמנים המוצלחים ב-NBA הם שחקני עבר שכישרון לא היה הצד החזק שלהם.
בתחום הניהולי, הטרנד הנוכחי בספורט האמריקאי הוא להביא אקדמאים צעירים שלא בהכרח היו ספורטאים מוצלחים. ב-NBA השם החם הוא סם פרסטי של אוקלהומה סיטי, שרגע השיא בקריירת הכדורסל שלו היה סחיטת 6 פאולים תוקף במשחק אחד בליגת המכללות השלישית. אפילו ההישג של אל באנדי הרבה יותר מרשים. אבל בכל מה שקשור לניהול מקצועי של קבוצת כדורסל, פרסטי הרבה יותר מוצלח ממייקל ג'ורדן ולארי בירד.
מיס מאץ'
לפי דיווח באתר של ה-"אינדיאנפוליס סטאר", על הפיטורים של אובריאן לא החליט בירד אלא בעלי הקבוצה הרב סימון. אחת ההשערות היא שבירד יהיה הבא בתור ללכת בקיץ, כאשר בכלל לא בטוח שהוא עצמו מעוניין להמשיך בתפקיד הנשיא לענייני כדורסל של הפייסרס. אובריאן היה הטעות המרכזית של בירד בשנים האחרונות, למשך יותר מדי זמן הוא שם את כל הביצים בסל של המאמן מעורר המחלוקת. השיטה של אובריאן, שכוללת הרבה מסירות, ריצה וזריקות משלוש כמעט ללא שימוש בשחקני פנים, נחשבת ע"י רבים כשיטה שלא מתאימה ל-NBA.
השנה בלטה במיוחד חוסר ההתאמה של השיטה לקבוצה. כל עוד הפייסרס התבססו על דני גריינג'ר ושחקני כנף אחרים, לפחות הייתה תחושה שהשחקנים ממצים את היכולות שלהם. אבל העונה הייתה ציפייה שהצעירים דארן קוליסון ורוי היברט יהפכו לשחקני מפתח. הראשון נראה מצוין בשיטת הפיק נ' רול של ניו אורלינס כשכריס פול היה פצוע בעונה שעברה, השני הוא סנטר כבד ואפקטיבי בעיקר בפוסט. הסגנון שאובריאן מכתיב לא מתאים לשניהם, ובאופן לא מפתיע הם התקשו לתפקד: קוליסון נכנס לעניינים לאט מאוד ולא התקרב ליכולת מהעונה שעברה, היברט לא עמד בקצב והפך לשחקן משני.
הנקודה הזאת מדגימה את כל תקופת לארי בירד כאיש החזק באינדיאנה. מצד אחד, כמה הברקות ניהוליות מרשימות - הבחירה בגריינג'ר במקום ה-17 בדראפט של 2005 היא אחת הבחירות הטובות של השנים האחרונות, הטרייד הסיבובי מהקיץ האחרון שהביא את קוליסון במקום החוזה הגמור של טרוי מרפי היה נהדר. מצד שני, בשום שלב בירד לא הצליח לחבר הכל לקבוצה עם כיוון ברור. מעבר להתעקשות על אובריאן, קשה להצביע על טעויות משמעותיות שלו: בדראפט הוא בחר בעיקר שחקני מכללות מצליחים וסולידיים שיש להם מה לתרום ב-NBA ובטריידים שלו תמיד היה הגיון. הבעיה הייתה ברמה האסטרטגית.
אבל בואו נתחיל מהתחלה. בירד קיבל את תפקיד הנשיא לענייני כדורסל של הפייסרס ב-2003 והתחיל את דרכו הניהולית בחוסר מזל משווע. קשה לי לחשוב על זמן פחות מוצלח לקבל בו קבוצת NBA (אולי שיקאגו ב-98'). הסיבה ידועה במחוזות הליגה בשם רון-רון. התגרה בפאלאס של דטרויט ב-2004, בה רון ארטסט נתן אגרוף לאוהד של הפיסטונס בעיצומה של פתיחת עונה בה אינדי נראתה כמו הקבוצה הטובה בליגה, היא אירוע שאינדיאנה עדיין לא התאוששה ממנו. ארטסט וג'רמיין אוניל, אז אחד השחקנים הטובים בליגה, לא חזרו לעצמם. במקום קונטנדרית לשנים ארוכות, בירד מצא את עצמו עם קבוצה בשלב מעבר שלא ברור מה יהיה אחריו.
התגרה בפאלאס היא הסיבה לכך שבירד קיבל כמה שנים של חסד. אף אחד לא היה מוציא משהו מהסיטואציה הזאת. ניתן לומר שתקופת החסד נמשכה עד תחילת 2008, כאשר ג'וניל הועבר בטרייד. ארטסט כבר מזמן לא היה נוכח, סטיבן ג'קסון ואל הרינגטון נשלחו לגולדן סטייט כדי למרר לדירק נוביצקי את החיים ומג'מאל טינסלי נשארה גופה. אינדיאנה הפכה לקבוצה חדשה לחלוטין בהנהגת דני גריינג'ר. ארבע העונות האחרונות היו אמורות להיות עונות פוסט תגרה, לכן אלו העונות שעל פיהן נשפט בירד.
איזור הדמדומים
בשנים האלה, כולל הנוכחית, מה שמאפיין את הפייסרס זה דריכה במקום. יכולת פושרת, כ-35 נצחונות שמספיקים למקומות 9-10 במזרח ותחושה שגם בולדוזר לא יזיז אותם מהמקום בו הם תקועים. זה גם הקצב השנה. דווקא העובדה שהוא לא מנהל כושל לחלוטין עמדה בעוכריו של בירד: הרי אם הוא היה בונה קבוצה מספיק חלשה, אולי היה נופל לו לידיים איזה בלייק גריפין או טייריק אוואנס מתישהו. במקום, אינדיאנה נתקעה במקום הכי גרוע שניתן להיות בו ב-NBA - לא מספיק טובה לפלייאוף, לא מספיק גרועה לבחירות דראפט גבוהות.
אפשר להסתכל על המצב מהזווית הגלובלית, ולהתלונן על ליגה שמתגלמת קבוצות גרועות יותר מאשר בינוניות. אבל אפשר גם להתייחס לזה כאל מצב נתון ולתהות מדוע בירד לא השכיל להבין אותו. הוא אפשר לאובריאן לבנות קבוצה בינונית כל עונה מחדש, אפשר לו להשתמש בוותיקים סבירים במקום לקדם צעירים מוכשרים ולא יצר אמירה אסטרטגית ברורה - לא נסיון לטרייד גדול שינחית בקבוצה סופרסטאר וגם לא נסיון לניקוי אורוות וויתור על הוותיקים תמורת חוזים גמורים וצעירים. האופציה השנייה הייתה ההגיונית לאורך כל הדרך: בירד פספס הזדמנות לשווק את מייק דאנליבי אחרי העונה המצוינת ב-2007/08, בדיעבד טעות ענקית, הוא חיכה יותר מדי גם עם טרוי מרפי והביא יותר מדי שחקנים בלי עתיד כמו ארל ווטסון וראשו נסטרוביץ'. כל הזמן הייתה תחושה שהוא מאמין שיש לו חומר לקבוצה רצינית, אף פעם לא הייתה לכך סיבה מוצדקת.
בקיץ הבא, אחרי יותר מדי זמן, לפייסרס תהיה אופציה להתחיל משהו רציני. פרט לחוזה של גריינג'ר ולחוזה גמור של ג'יימס פוזי, כל החוזים שיישארו יהיו חוזי רוקי של שחקנים אפקטיביים. יהיה הרבה מקום מתחת לתקרת השכר. עם מאמן שיידע לנצל את היכולות של קוליסון והיברט והחתמה אחת רצינית, אינדיאנה יכולה להפוך סוף סוף לקבוצה רלוונטית. למרות כל הנסיבות המקלות והרגעים המוצלחים שכן היו לו, עושה רושם שעדיף לפייסרס שלארי בירד לא יהיה האיש שיוביל את הקבוצה לתקופה החדשה הזאת. הוא לא הוכיח יכולת לבנות קבוצה ולא הראה הבנה אסטרטגית שנדרשת ממנהל מוצלח ב-NBA. מה שמותיר אותנו, ככל הנראה, עם השאלה הקשה בתבל: איך אומרים לכוכב המקומי הגדול ביותר אי פעם שעדיף בלעדיו?