המחלה חזקה מהבריאות: אלי גוטמן ימשיך לאמן, למרות אירוע הלב

איגוד המנג'רים באנגליה (כן, יש דבר כזה שם) פרסם לפני כשנתיים נתונים מדאיגים לגבי מצבם הבריאותי של המאמנים שנבחנו בבדיקות תקופתיות. התברר כי מבין 114 המנג'רים שאימנו אז בליגות השונות באנגליה, רבים נמצאו בסיכון גבוה להתקף לב. 60 אחוזים סבלו מרמה מסוכנת של כולסטרול בדמם, אצל 50 אחוזים אובחן עודף סוכר קיצוני בדם, בעוד אצל 40 אחוזים ניכר לחץ דם גבוה במיוחד. קצב פעימות הלב של מנג'רים רבים היה מהיר פי שניים ואף יותר מזה של אדם בריא ממוצע – כ-70 פעימות בדקה. סם אלרדייס, למשל, שמע 160 פעימות. מנהל התוכנית הבריאותית, דוריאן דאגמור, הצהיר אז: "כמחצית מהמאמנים באנגליה נמצאים בסיכון כה גבוה להתקף לב שהם זקוקים לטיפול רפואי מונע. כאשר אדם נמצא בלחץ מתמיד, הוא מייצר הרבה מאוד אדרנלין אשר הורס את העורקים, מגביר לחץ דם, ובסופו של דבר מתיש את שריר הלב". רופאים טוענים שהסכנות הופכות ממשיות כאשר אדם לא מסוגל להירגע גם בשעות מנוחה. "אנשים מתרגלים ללחץ, והלב שלהם פועם בקצב מסחרר אפילו בחופשות. אם זה המצב, האסון יכול להיות רק עניין של זמן" אמר דאגמור.

הסכנה הברורה והמיידית הזו, לה שותפים מגזרים נוספים בחברה, לא מונעת מהרוב המוחלט של המאמנים שעברו התקף לב לשוב למגרשים במהרה. המאמן המפורסם ביותר שעבר ניתוח מעקפים בהול הוא יוהאן קרויף. לא רק הלחץ על ספסל ברצלונה גרם נזק לליבו, אלא גם הרגלי העישון של לפחות קופסא ביום עוד מימיו כשחקן. העסק נגמר על שולחן הניתוחים בפברואר 1991. למעשה, האליפות הראשונה של בארסה בתקופתו הושגה עם קרלס רשאק כמאמן זמני, אם כי קרויף כבר פיקד על הכל בשלט רחוק בשלהי העונה. בקיץ הוא שב למשרתו באופן מלא, והכל הסתדר מצוין מבחינתו. ב-1992 זכתה "קבוצת החלומות" שלו בגביע האלופות לראשונה בתולדות הקטלונים, ועד 1994 השלימה בארסה ארבע אליפויות רצופות. באופן אירוני, שלוש האליפויות האחרונות של קרויף הושגו בסיום דרמטי שעלול לגרום להתקף לב של ממש.

ב-92' וב-93' פיגרה בארסה אחרי ריאל מדריד שיצאה במחזור האחרון לביקור אצל טנריפה באיים הקנאריים. גם עכשיו קשה להאמין שהתסריט חזר על עצמו, והברק היכה פעמיים. בשני המקרים הפסידו הבלאנקוס במגרשה של היריבה הנחותה, והבלאוגראנה חגגו עם ניצחון ביתי. ב-94' הדרמה היתה גדולה אפילו יותר, כאשר לה-קורוניה היתה אמורה לקחת אליפות ראשונה בתולדותיה, אך הבלם הסרבי מירוסלאב דיוקיץ' החמיץ פנדל בתוספת הזמן בתיקו מאופס מול ולנסיה, וקרויף שוב עקף את המובילה בשניה האחרונה. אלא שההולנדי מעולם לא התלונן על בעיות קרדיולוגיות מאז הניתוח. דבר אחד בלבד השתנה מאז בחייו. הוא ויתר על הסיגריות והחליף אותן בסוכריות על מקל שהפכו עם הזמן לסימן ההיכר שלו. קרויף אף השתתף במספר קמפיינים נגד עישון מטעם משרד הבריאות הקטלוני. לא ידוע אם הדאגה לליבו היא זו שגרמה לו להצהיר שלא ישוב לאימון אחרי שנטש את בארסה ב-1996, אך אין ספק שחייו כאיש החזק מאחורי הקלעים וכפרשן עיתונות רגועים כעת הרבה יותר.

לדרמות בחייו של קרויף היו בדרך כלל סוף טוב, מה שאי אפשר לומר על ז'ראר הוייה, האיש שאימן את נבחרת צרפת בקמפיין הגורלי במוקדמות מונדיאל 94'. איל ברקוביץ' וראובן עטר היו אחראים לשברון הלב שלו ב-13 באוקטובר 93', וכעבור חודש היה זה אמיל קוסטאדינוב שהפציץ את השער הבלתי נשכח בתוספת הזמן בפארק-דה-פרנס וסידר לבולגריה נסיעה לגביע העולם על חשבון הטריקולור. אי אפשר לדעת האם האירועים קשורים, אך סמלי למדי שדווקא ב-13 באוקטובר 2001, 8 שנים בדיוק אחרי ה-2:3 של ישראל בפריז, הובהל הוייה לבית החולים אחרי שחש בליבו במחצית המשחק של ליברפול, אותה אימן אז, מול לידס. לקח לצרפתי חמישה חודשים כדי להתאושש ולחזור לעבודה סדירה, אך סמלי גם שהישג השיא שלו באנפילד, מקום שני בפרמייר-ליג, היה באותה עונה בדיוק. דייויד אולירי, אז מנג'ר לידס, סיפר שלפני המשחק אמר לו הוייה: "אנחנו צריכים לחנך 20 שחקנים עשירים ומפונקים, וזה לא יכול להיות טוב לבריאות. אני נשבע לך שלא אשאר בכדורגל עד גיל מבוגר כמו בובי רובסון".

אלא שהוייה לא היסס לחזור לעבודה בליברפול, והדריך אותה עד שהוחלף על ידי רפא בניטז ב-2004. לפני שלוש וחצי שנים נדמה היה שהוא פורש לגמלאות אחרי שסיים את דרכו בליון, אך בתחילת העונה הנוכחית הדהים כאשר חתם באסטון וילה. מי יודע, אולי ההבטחה שניתנה לאולירי לפני אירוע הלב בכלל לא תמומש.

עוד מנג'ר אדום שעבר ניתוח לב בהצלחה הוא גרהאם סונס. התעוזה של הסקוטי לא ידעה גבול – הוא הוביל את חניכיו לגמר הגביע האנגלי בוומבלי ימים ספורים אחרי ששוחרר מבית החולים במאי 1992, וגם זכה בתואר עם ניצחון 0:2 על סנדרלנד. אלא שתקופתו באנפילד לא היתה מאושרת בלשון המעטה, ואפילו הניתוח המורכב עשה כותרות באופן שערורייתי וקומם את האוהדים נגדו. חצי-גמר הגביע מול פורטסמות התקיים ב-13 באפריל, כאשר סונס התאושש בבית החולים. "סאן", צהובון ידוע לשמצה, חשק לעשות רווח מהאירוע, ואירגן ראיון בלעדי עם סונס שהיה אמור להתפרסם במקרה של העפלה לגמר ב-14 באפריל. בכתבה החגיגית צולם סונס צוהל במיטת חוליו ומנשק את חברתו. אלא שהקרב מול פורטסמות התארך והלך לפנדלים, מועדי הסגירה של העיתון עברו, והעורכים החליטו לצאת עם הריאיון באיחור של יום ב-15 באפריל. באופן לא מפתיע, איש מהם לא חשב שמדובר ביום השנה השלישי לאסון הילסבורו שהיווה עדיין פצע פתוח עבור מאכלסי אנפילד. האוהדים זעמו על התמונות המחייכות של סונס, ואפילו הנפת הגביע לא הביאה לו מחילה. כך או כך, הסקוטי המשיך לעבוד כמאמן עוד שנים ארוכות, ונסע להרפתקאות בטורקיה, איטליה ופורטוגל.

סיפור עצוב מעט יותר שייך לג'ו קיניר, שעמד בראש "החבורה המטורפת" של ווימבלדון שעשתה חיים משוגעים בפרמייר-ליג בשנות ה-90'. המנג'ר האירי הכריזמטי והשנון השיג תוצאות נהדרות עם הקבוצה, עד שהתמוטט לפני המשחק מול שפילד וונסדיי במרץ 1999. הוא נזקק לניתוח, והתפטר מתפקידו ביוני. אגיל אולסן הנורבגי שהחליף אותו ממש לא התאים לקבוצה, ו-ווימבלדון ירדה ליגה ב-2000, מבלי לשוב. גם הקריירה של קיניר ספגה מהלומה אנושה. הוא חזר לעבוד בלוטון הקטנה, אותה העלה לליגה השלישית, אך לא יותר מכך. הקדנציה הקצרה בנוטינגהאם פורסט הסתיימה בירידה, ומאז בילה קיניר 4 שנים בעיקר כפרשן, עד שהוזעק להחליף את קווין קיגן בניוקאסל באוקטובר 2008. זו היתה החלטה איומה – המגפייז שלא נוהלו כראוי צנחו לתחתית, ולקראת סיום העונה נזקק קיניר שוב לניתוח מעקפים. בגיל 64 הוא כבר לא ישוב למגרשים, אבל גם האירי הוכיח שהדחף לאמן עלול לגבור על הגיון בריא.

הדחף הזה הוא שמסייע לסטולה סולבאקן הנורבגי להפוך למאמן מצליח, למרות שרופאיו לא בדיוק מאושרים מאורח החיים שלו. במרץ 2001, כאשר עדיין היה שחקן קופנהאגן, עבר סולבאקן התקף לב קשה במיוחד באימון, במהלכו נקבע מותו הקליני. צוות ההצלה הצליח להחזיר את הדופק אחרי 12 דקות, ובליבו הותקן קוצב לב. מובן שקריירת השחקן של הנורבגי, אז בן 33, הסתיימה, אך איש לא דמיין שהוא יחל בדרכו כמאמן שנה בלבד לאחר האירוע. חובבי הכדורגל ממש לא יכולים להצטער על כך. סולבאקן התגלה כאיש מקצוע מוכשר ביותר שהוביל את האם-קאם הקטנה בארצו למקום החמישי בליגה הבכירה. ההצלחה משכה את תשומת ליבה של קופנהאגן, ומועדון הפאר הדני מינה את שחקן העבר שלו למאמן לפני 5 שנים. מאז יש לו כבר ארבע אליפויות, והחמישית בדרך – לקופנהאגן יתרון של 19 נקודות על פני אודנסה, אחרי 19 מחזורים בלבד. העונה הגשים סולבאקן חלום ישן והעפיל לשמינית-גמר ליגת האלופות, מבית לא קל שכלל את ברצלונה, רובין קאזאן ופנאתינייקוס. הדנים הציגו כדורגל שובה עין, והמאמן הנורבגי היה זה שמשך לא מעט תשומת לב עם תגובותיו האמוציונליות לכל אירוע על הדשא. המפגשים מול בארסה סיפקו לו הרבה סיבות להתפרצות, במיוחד מצד שוערי היריבה – "השריקה לנבדל" של פינטו שהטעתה את התקפת הדנים, והעבירה הברוטלית של ויקטור ואלדז. בסיום המשחק בדנמרק, סולבאקן אף התקוטט עם פפ גווארדיולה, באחת התמונות הזכורות ביותר בליגת האלופות העונה. הקוצב לא מעניין אותו.

אגב, לא תמיד זה מסתיים טוב. ג'וק סטין, המאמן הנערץ של נבחרת סקוטלנד, נפטר ב-1985 אחרי משחק מול וויילס במוקדמות המונדיאל. אלא שמקרי מוות בקרב מאמנים שכיחים הרבה פחות מאשר בקרב שחקנים, כך שגם לפי הסטטיסטיקה הזו לא צריך לרחם עליהם. מאמנים אוהבים את המשחק ועוסקים בדבר הקרוב ביותר לליבם. זו הסיבה שרובם המוחלט ממהרים לחזור לספסל למרות הבעיות הרפואיות, ואלי גוטמן ודאי כבר חולם על כך.