אחד הדברים שאני הכי אוהב בספורט הוא היכולת שלו להחזיר אותך לנקודות אחרות בזמן. אני חושב שסיבה אחת שאנחנו אוהבים ספורט כל כך היא הנוסטלגיה שהוא מעורר בנו, האסוציאציות שהוא מזכיר לנו. כשאני רואה את הפטריוטס משחקים, למשל, אני נזכר למה התחלתי לאהוד אותם כי הם מבוסטון ומילדות אהדתי את הסלטיקס, ויחד עם זה מגיעים הזכרונות מצפיה בלארי בירד בסלון של ההורים שלי, תקופה שגם אם לאו דווקא היתה מאושרת יותר, בטוח היתה תמימה ונעימה יותר.
גם המשחקים שנערכו בסוף השבוע עוררו בי נוסטלגיה מסוימת - למשחקים בשכונה. כמו שאתם בטח יכולים לנחש, ספורטאי מצטיין אף פעם לא הייתי, אבל עדיין מאוד אהבתי לשחק. בכדורגל היה לי טריק פשוט הייתי שוער. שוער טוב תמיד ייבחר גבוה ב"כוחות" ולי לא היתה בעיה להתאבד על רגליים של שחקנים אם זה אומר עוד כמה דקות משחק. כדורסל, לעומת זאת, היה בעיה. לא רק שאני לא כל כך מוכשר, אני גם נמוך. לא בדיוק מתכון להבחר גבוה, מה שבאמת קרה. אז לא נותרה לי ברירה אלא לחפות על הנחיתות בכשרון ובגובה באמצעות ציפורניים ומלחמה קשה. או בקיצור הייתי מרביץ לכל מי שמתקרב לטבעת. חלק מהפעמים זה לא עבד, אבל ביותר מקרים מאשר לא מה שקרה זה שהמשחק התדרדר לרמת המשחק שלי ולמרות שהרבה פעמים שיחקתי בקבוצה שבבירור היתה נחותה בכל אספקט של המשחק מזו שמולה (רק להחזיק אותי בקבוצה היה הופך אותה אוטומטית לגרועה בשתי רמות), עדיין הצלחנו לנצח או לפחות לתת פייט הגון.
כשראיתי את שני המשחקים בסוף השבוע הזה חזרתי בשניה לימי הילדות שלי. אתה רואה את שיקגו ומבין שאין לה שום יכולת להתמודד עם הכלים של גרין ביי ההתקפה שלה דלוחה, ההגנה שלה לא מצליחה לעצור את רוג'רס ועדיין, איכשהו, היא נמצאת במשחק עד הדקה האחרונה. ולמה זה קורה? כי גרין ביי נתנה לשיקגו להוריד אותה לרמת המשחק שלה. שיקגו הרדימה את גרין ביי ולמרות שהיתה הרבה הרבה פחות טובה ממנה, היא ירדה למחצית בפיגור 14 בלבד, כשגרין ביי מאמינה שזה רק עניין של זמן עד שהיא תגמור את המשחק.
אבל, כמובן, כשאתה רדום, הקבוצה השניה יכולה להתעורר. וכשהיא עושה את זה עם ק"ב שלישי שמעולם לא ראה מגרש (שלא לדבר על להבחר בדראפט), די ברור שקבוצה אחת פשוט נתנה שיורידו אותה לרמה של הקבוצה השניה.
עוד בוואלה!
כמובן, במקרה של הג'טס, זוהי שיטת המשחק הקבועה שלהם. לא שהג'טס הם לא קבוצה טובה, חלילה יש להם כלים מצוינים. מה שאין להם, לעומת זאת, זאת היכולת לדרוס. תנסו להזכר שניה בעונה הסדירה, האם אתם זוכרים משחק אחד שבו הג'טס אשכרה דרסו את הקבוצה השניה (ולא, בפאלו ודטרויט לא נחשבות לקבוצות)? לא, ניו יורק בנויה לדבר אחד להאט את קצב המשחק, לתת להגנה להחזיק את הקבוצה על סקור נמוך ובעיקר להרדים את הקבוצה השניה.
זה עבד להם מעולה עד עכשיו גם בשנה שעברה מול סן דייגו וגם השנה מול הפאטס והקולטס. הסיבה שזה עבד נגדן היא פשוטה אלו קבוצות שבנויות על התקפה, כמעט אפשר להגיד שהן "פינס" קבוצות פוטבול, וברגע שמאיטים להן את הקצב אבל נותנים תחושה שהן שולטות במשחק, הן פשוט מורידות את הרמה שלהן. ואז זה נעשה קרב רחוב, ולזה בדיוק הג'טס בנויים ובזה בדיוק הם ינצחו.
לצערם של הג'טס, בסוף השבוע הזה הם נאלצו לפגוש קבוצה מסוג אחר, קבוצה שבנויה לקרבות רחוב לא פחות מהם. ואז חזרנו לשאלה הפשוטה מי רוצה את זה יותר? ולפיטסבורג, חבורת חתולי רחוב עם ציפורניים שלופות, יש לא פחות רצון מלג'טס. במיוחד לחתול הרחוב הראשי מס' אחד בן רות'לסברגר.
- ביג בן לא נתן משחק גדול, ממש לא, בכל סטנדרט שהוא. אבל ביג בן הוא לוחם. בניגוד לבריידי ומאנינג לפניו, הוא לא מתבייש ללכלך את הרגליים שלו כדי להשיג פירסט דאון בריצה, אין לו בעיה ששלושה שחקנים ייתלו על הצוואר שלו תוך כדי שהוא זורק והוא גם ירוץ לאנד זון אם זה מה שצריך כדי לנצח.
כשאתם מעריכים שחקנים, תחשבו על זה כמה קשה זה לבוא ולהיות ק"ב בעיר חולת פוטבול כמו פיטסבורג ובקבוצה עם כל כך הרבה מורשת כמו הסטילרס? אבל ביג בן ספג את הלחץ הזה, התמודד איתו, התגבר על האשמות שונות ויחס ציבורי עוין, רק כדי לקחת את הקבוצה שלו שוב לסופרבול. אם זה לא חתול רחוב אני לא יודע מה כן.
- כמובן, הק"ב שיתייצב מולו בסופרבול הוא בעצמו חתול רחוב לא קטן. אם על ביג בן יש לחץ בפיטסבורג, מה תגידו על ק"ב שצריך לשחק בגרין ביי, עיר שהיא ממש הבעלים של הקבוצה, ועוד להחליף אגדה כמו ברט פארב? בדיוק כמו רות'לסברגר, גם רוג'רס הוא לא סתם מוסר מוכשר, הוא גם קשוח (שני זעזועי מוח השנה, ג'יי קאטלר כבר מזמן היה מוציא גימלים), לא מתרגש כשלוחצים אותו אבל גם יודע לרוץ כשצריך, אפילו אם זה אומר לחטוף מכה או שתיים.
אני לא יודע לגבי הרמה של הסופרבול שנראה השנה, אבל אחרי שתי הקבוצות שראינו שנה שעברה בגמר כאלו שצריכות לפתוח מילון כדי לגלות את משמעות המילה הגנה הסופרבול השנה הוא חזרה בזמן לימים של שלושה יארדים וענן אבק ואני אוהב את זה.
- ואולי, אחרי כל הדיבורים על הק"ב מהזן החדש, בעקבות התצוגות של מייקל ויק השנה (שלא לדבר על קאם ניוטון ודנארד רובינסון במכללות), אנחנו כן רואים את הזן החדש כבר בפעולה הוא לא אתלטי כמו ויק, ובטח לא מייצר היילייטס, אבל הוא לא פחות יעיל.
- אני מוכרח לשאול סופרבול שישודר עם פרשנות עברית? מי בדיוק הולך לראות את זה, המצביעים של אהוד ברק?
- עוד מילה על הג'טס. התחלתי בזה שאמרתי שהג'טס מורידים את היריבה לרמה שלהם. יכול להיות שזה הצטייר כאמירה שלילית, אז תנו לי להבהיר את עצמי לפני שאתם קופצים אני ממש לא אומר את זה לרעה. אני חושב שצריך להיות מאוד כשרוני כדי לעצור התקפות יריבות בצורה כזאת והעבודה שרקס ריאן עשה בניו יורק היא לא פחות ממופתית במיוחד היכולת להוציא את המנטליות הלוזרית מהקבוצה הזאת. לג'טס (ולאוהדים שלהם) אין שום סיבה להיות פחות מגאים בעצמם. אבל כן יש פה טוויסט.
רוזנטל טען בסיכום שלו למשחק שכדי שהג'טס יצליחו ללכת רחוק, הם חייבים לעבור את הפטריוטס ולזכות בראשות הבית. אני לא בטוח שאני מסכים. קודם כל, כי עובדה שהפאקרס הגיעו לסופרבול מהמקום השישי רק השנה ודבר שני, ויותר חשוב, אני ממש לא בטוח שדווקא יתרון הביתיות הוא זה שיביא את הג'טס רחוק כל כך. למה? כי לג'טס יש עדיין בעיות מקצועיות רבות. הם מצליחים לחפות עליהן באמצעות הרבה מאוד רוח לחימה (כמו שהדגמתי בשבוע שעבר) אבל יש גבול לכמה מוטיבציה יכולה לעבוד. וכשמורידים את אותה מוטיבציה, רמת הכישרון שם עדיין בינונית, במיוחד בהתקפה, וגם מבחינת אימון במיוחד ניהול משחק (ראה ערך ארבעת הדאונים על קו ה-3 יארד ליין) חסרים שם אלמנטים. כמו שאמרתי, הג'טס לא בנויים מבחינת כישרון לדרוס קבוצות יריבות, ולפעמים, כדי להצליח בפלייאוף אתה חייב לדעת גם לדרוס.
- מי בעד קיילב הייני למשרת הק"ב הפותח בשנה הבאה? תרשמו אותי!
- מילה גם על שיקגו. אני חושב שזה די ברור עכשיו שמדובר בקבוצה שלא ראויה לגמר ה-NFC ונהנתה מהרבה מזל, בעיקר בפלייאוף, כדי להגיע לשם. גם אם ג'יי קאטלר היה נשאר בריא, קשה לי לראות איך הם היו מצליחים לנצח את הפאקרס הם פשוט היו פחות טובים בכל אספקט של המשחק (אפילו בקבוצות המיוחדות, הטרייד מארק שלהם, הם לא עשו שום דבר יוצא מגדר הרגיל, וגם זה בא לזכות המאמן של גרין ביי).
מה חסר לשיקגו כדי להצליח? קודם כל, מאמן יצירתי יותר. כזה שלא יגיע לגמר ה-NFC עם הגנה בנאלית להחריד, שרוג'רס הצליח לחתוך לגזרים החל מהדרייב הראשון. כזה שיצליח להוציא יותר מאשר מסירות סקרין סטנדרטיות לראנינג בק שלו. ואם יורשה לי ג'יי קאטלר הוא לא הפתרון. כלומר, יכול להיות שהוא יהיה ק"ב סביר עד טוב, אבל עד שלא יסדרו לו קו התקפה הגון הוא בחיים לא ימצה את הפוטנציאל שבו. לצערם של אוהדי שיקגו, ההצלחה המדומה של שיקגו השנה פחות או יותר מבטיחה ששינוי כזה לא יקרה בזמן הקרוב.
- ברצינות, פוטבול בעברית?
- ואולי אמרתי את זה פעם אחת או שתיים, אבל למקרה שאני טועה אין יור פייס, ברט פארב!
עוד בוואלה!
