איוניר, כך תנצח בדרבי

היינו כבר בסרט הזה, מוטי איוניר אפילו צפה בו מעמדת הפרשן: מכבי תל אביב יורה רביעיות על נמושות הליגה ומיד חושבת לעצמה שהנה, דברים מתחברים. כאילו בעיות עמוקות של שנים נפתרות בשני משחקים. בהקשר הזה, כדאי לאיוניר להיזהר מאשליה נוספת שנוטה לצוץ במשחקים שקודמים לדרבי גורלי: אשליית הכוח. האשליה לפיה ההתקפה של מכבי תל אביב, ביום טוב, מספיק חזקה כדי להכריע את הפועל. אבי נמני עם סגל הרבה פחות טוב שגה בה בעבר, הפיתוי של מוטי איוניר הרבה יותר גדול. ההימור שלו על מדוניאנין כאיש המפתח מלמד שהוא בכיוון הזה. את רוב הקלפים שלו הוא שם על הכישרון ההתקפי השופע שהוא ירש. מאמן מכבי תל אביב שם דגש גדול של ייעול החלק הקדמי וזה ניכר גם מהשערים שהקבוצה כבשה בשני המשחקים האחרונים, שבאו אחרי מהלכים מתוכננים ושיתוף פעולה פורה בין אינדיבידואלים. יש רק בעיה אחת עם כל החגיגה הזו: לפני השערים האלה מכבי עדיין נראתה כמו קבוצה עם בטן רכה וחשופה. וזה עוד מול אשדוד.

בשבוע הקרוב איוניר יצטרך לחשוב שוב האם כך הוא רוצה לנצח את הפועל תל אביב, במשחק שיכול לשנות מומנטום של עונה שלמה: האם הוא רוצה להסתער על הפועל, לנצח אותה בעזרת העוצמה ההתקפית שיש לו ולעשות שרירים מול כל העולם - או שהוא בוחר לשחק כאנדרדוג ולנצח כאנדרדוג. בדרבי היחיד שאבי נמני לא הפסיד בעונה שעברה הוא בחר להפריע להפועל ולא להתעלות עליה. יכול להיות שזו הדרך הנכונה של איוניר לחזור בשלום ממשחק שיכול לקבוע את גורלו, הרבה לפני שתמו 100 ימי החסד שמגיעים לו. לא בונקר שלילי במובן של הדרבי ההוא בפלייאוף, אלא ניסיון לנטרל את היתרונות של היריבה שלך, כמו שאינטר עשתה לברצלונה בעונה שעברה. הפועל תל אביב הוכיחה בעבר שהיא מגיעה לדרבי כמו שברצלונה מגיעה למשחקי קלאסיקו. לא בטוח שלתקוף אותה חזיתית יהיה דבר נכון. על כל החמצה של התקפת מכבי, הרגל שעדיין לא נגמלה ממנו, התקפת הפועל תסטור לה עם שער. זה לא ניחוש, זה כבר תסריט ידוע.

איוניר לא צריך לחשוש להתחיל באופן ממשי את העידן החדש שלו במכבי תל אביב דרך קרב חפירות עם הפועל. דרך ניסיון הגנתי הרואי לסגור משחק ולגנוב אותו ברגע המתאים. זו לא בושה. להיפך. זו יכולה להיות התחלה יפה למורשת חדשה. מורשת שבה מכבי מפסיקה להיות הפראיירית הקבועה שנשבית באשליות שליגת העל הנוכחית יכולה לנטוע בך.

1. המשחק מול קרית שמונה לא באמת הוכיח שאפשר כבר לאיים על העליונות של הפועל תל אביב בליגה הזו, אבל הוא לימד מהו הדבר הכי קרוב לעקב אכילס במכונה של אלי גוטמן: יריבה מהירה, חכמה, תזזיתית, עם תנועה בלתי פוסקת, מהירות מרשימה והגנה לוחצת בכל חלקי המגרש. הפועל מגיבה הרבה יותר לאט ליריבות כאלו. יכול להיות שבגלל זה אלישע לוי כל הזמן מדגיש שהוא מחפש שחקנים מהירים?

2. המשחק מול קרית שמונה עדיין לא הראה שנפלאות הנהלת הפועל תל אביב מחלחלים לדשא, אבל לפני המשחק קרה דבר חמור: מישהו בחר ערב ההתמודדות לשלוח לגוטמן מסר זול ונחות, לפיו האוהדים לא יראו בעין יפה אם הוא סגר באוסטריה. איכשהו, זה תמיד מגיע לטענה פופוליסטית על האוהדים, אבל זו לא הבעיה הפעם. הבעיה היא שאם חשבנו שהמהומה שמתרחשת שם היא פועל יוצא של קרבות אגו, אנחנו מגלים שהריקבון שם הרבה יותר עמוק. למה? כי הסיבה היחידה להפיץ דברים כאלה עלובים על מאמן שנתן כל כך הרבה למועדון היא הנאום שנשא אחרי הניצחון על עכו ובו קרא לשני הבעלים לשים את המחלוקות בצד. במקום לחבק אותו על האומץ, יורקים עליו על החוצפה. אוהדי הפועל תל אביב לא קונים את הבלוף, אבל עדיין מדובר בחציית קו אדום שאם לא תיפסק שם עלולה בהחלט לתקוע טריז באידיליה המקצועית שמתקיימת בנפרד מהכאוס הניהולי.

3. המשחק מול קרית שמונה לא באמת הושפע מההצהרה של אבי לוזון לפיה מאמן הפועל תל אביב יהיה המאמן הבא של הנבחרת. יכול להיות שלוזון בסך הכל רצה לרמוז לגוטמן לא לסגור בשום מקום, אבל הנה עוד כמה שאלות שכרגיל הוא לא חשב עליהן: כיצד יגיב השחקן הישראלי הממוצע למעמדו החדש של המאמן? כיצד תנהג התקשורת הישראלית האובססיבית בסיקור משחקיה הבאים של הנבחרת? האם היא תמתין בסבלנות לסיום הקמפיין או שתכריז על בואו של גוטמן אחרי כל פס לא מדויק של הבחורים בכחול לבן? אפשר לעלות את דרור קשטן בתור חבר טלפוני?

4. המשחק של קרית שמונה מול הפועל תל אביב לא באמת הפתיע אף אחד. זה מה שיפה בקרית שמונה: שאתה רואה את הקבוצה השמחה הזו ולא מזהה איזו נוסחת הצלחה שאי אפשר להעביר לקבוצות אחרות. זה לא שיש שם בעלים ששופך עשרות מיליונים. הסוד של קרית שמונה הוא גלוי אם באמת מקשיבים: יציבות ניהולית, יציבות בסגל, יציבות בעמדת המאמן. שילוב בין ידע, אמונה וכישרון שיש כמותו גם במקומות אחרים. הם יצאו מהמשבר האחרון בשקט בזכות השילוב הפשוט הזה, הם יצאו ממשברים גדולים יותר בעבר בזכותו. ליגת העל יכולה רק לקוות שעוד קבוצות יבינו שהנוסחה של קרית שמונה היא ברת ביצוע גם במועדונים קטנים אחרים.

שהיה פעם שחקן, נו איך קוראים לו, שאמרו שהוא עבר להפועל תל אביב כדי להוכיח שהבעיה שלו עד היום הייתה בכלל מכבי תל אביב. קשר, הוא היה קשר, וכולם גמרו עליו את ההלל אחרי משחק אחד טוב במדים האדומים החדשים. מישהו אולי זוכר?

בשבועות האחרונים צצה לה אופנה חדשה: להאשים את ג'ון גרגורי בחוסר היציבות של אשדוד. גרגורי לא מראה בינתיים שהוא טוב יותר מהמאמן הישראלי, זה נכון, אבל הוא גם לא נכשל. בואו נזכור איפה הוא עובד: במחסן חלקי החילוף של ג'קי בן זקן, האיש שמתנהל על הקווים כמו מאמן לכל דבר ואת המאמן עצמו הוא הפך לסוכן מכירות. גרגורי עובד בקבוצה שכל שחקן יכול לעזוב בה מחר, תלוי אם מנהל החנות יקבל הצעה שתספק אותו. רוצים את שריקי? תפאדל. קונים את מקרייב? תיסלם. לגרגורי יש סגל שבכל מועדון אחר היה מוגדר כחסר ניסיון לרמות של ליגת העל. למרות שהוא לא מבריק בינתיים, לעובדה שמהסגל הזה לא יוצאת מועמדת לירידה היא גם סוג של הישג.

אין דוגמה טובה יותר לצדדים האפלים של אשדוד מאשר מקרייב. מספיק להביט בחלוץ המוכשר הזה ולראות את כל החוליים שהוא סיגל לעצמו בזמן שהותו עם הקבוצה הלא מתיימרת של אשדוד. ככל שהוא נשאר יותר באשדוד, כך הוא הופך עצלן יותר, איטי יותר ושבע יותר. מקרייב נראה כמו מכונית שכל מטרתה הייתה לעשות כמה לירות, אבל נתקעה יותר מדי זמן בחניון של סוכנות הרכב. בכל מועדון אחר הדברים שאמר על מאמנו היו עולים לו הרבה מאוד כסף והרבה מאוד דקות ביציע. כל ההתייחסות שלו למקצוע, לפחות ממה שרואים במגרש, היא כתם על המועדון החביב הזה, כתם שיש להסירו למען חינוך שאר הילדים. אבל מקרייב יודע שחייבים למכור אותו, שהוא בסך הכל סחורה. לצערו, גם גרגורי יודע זאת, וגם כאשר הוא מנסה לנער את הפרימדונה, הוא מבין היטב מהם יחסי הכוחות האמיתיים ומה הסיכוי שלו לעשות זאת.

מיותר למנות את המטלות הרבות מאוד שמחכות לרוני לו בבית"ר ירושלים. כבר ביום ראשון מצפה לו אחת חשובה – להראות שבית"ר לא חייבת זעזוע כדי להיות דרוכה למשחק. לוי יצטרך לשקם הרבה מאוד הרגלים שבית"ר הזניחה בשנים האחרונות, כמו גם להציל לא מעט שחקנים, אבל הפרויקט המרכזי והחשוב ביותר שלו יהיה אבירם ברוכיאן. זו הבעיה המקצועית מספר 1 של הקבוצה: התלות ביכולת של הקפטן בזמן שהוא על המגרש, וחוסר היכולת שלו להתאים את עצמו לסיטואציה בה אין בקבוצה כוכבים שמבליטים את הטאלנט שבו. כשברוכיאן משחק, יותר מדי פעמים השחקנים האחרים מתעקשים להעביר את הכדור דרכו מתוך אמונה שהוא יבנה את המהלכים ההתקפים, שרק הוא כנראה יכול לספק את ההברקה. כך הקבוצה מפסיקה לחשוב, ממהרת להיתקע, להיבהל ולא לגדול, וברוכיאן לא מגיב. שחקן בבית"ר ניסח את זה השבוע מצוין: "לעובדה שאבירם משחק אין קשר לאם ננצח או נפסיד. הוא עוד אחד על המגרש".

רוני לוי עשה פעם עבודה דומה על יניב קטן כשהגיע למכבי חיפה ב-2003. לוי לא המציא את קטן, כפי שחבריו אוהבים לספר, הוא פשוט שכנע אותו לחשוב אחרת. להבין יותר טוב את המשחק, פחות להעריך את הכישרון האישי ויותר לרתום אותו לעוצמה הקבוצתית. ברוכיאן נמצא במצב די דומה – אחרי המומנטום הראשון בקריירה, בליבו של המבוך שאמור להוציא אותו אל המומנטום הבא. מי שראה את ברוכיאן בשבועות האחרונים, מבין שמדובר בפרויקט יותר קשה מקטן. גם בעונה מלאת מוטיבציה לסייע למאמן בן המשפחה, ברוכיאן עדיין הולך במגרש, לא מסייע על הקו להגנה ולהתקפה ונראה יותר ויותר כמו כוכב ששחק יותר מדי את הרעיונות ההתקפיים המעטים שהיו לו. מהחומר הזה רוני לוי יצטרך לבנות שחקן אחר, ברוכיאן משופר. למען האמת, אין לו גם ברירה אחרת. הוא לא יוכל לקנות כוכב אחר במקומו כל עוד המצב הכלכלי הנוכחי נמשך, וכל פתרון שינסה לעקוף את התלות בברוכיאן ויוותר עליו, ישאיר את בית"ר קבוצה אחרת לגמרי. למזלו לפחות, גם לברוכיאן אין יותר אופציה אחרת מאשר לזנק על גלגל ההצלה הזה.