ההלם המתוק

יש משחקים שמכניסים אותך להלם. הלם ממש, על פי כל הגדרה של המילה. יש משחקים שנשארים איתך. אתה פשוט יודע, בין אם אתה מרוצה מהתוצאה או לא, שלעולם לא תשכח אותם, שתיזכר בהם באלף ואחת סיטואציות. ולכל זיכרון כזה תתלווה צביטה כזו של צער מוזר, מהול בגאווה שקטה על שאתה נושא איתך רגע קסום. יש שיגידו שהניצחון של הפטריוטס על הראמס, היום לפנות בוקר בסופרבול 36, אינו הסנסציה הגדולה בכל הזמנים. יהיו שיגידו שהניצחון של הג'טס על הקולטס ב-69' היה גדול יותר. שיגידו. המשחק ההוא היה לפני שנולדתי. המשחק הזה, שעדיין לא התאוששתי ממנו וספק אם זה יקרה ביממה הקרובה, הוא שלי ושל הדור שלי.

רק לפני פחות משבוע כתבתי כאן שהראמס הם השושלת ההתקפית הגדולה בהיסטוריה. יכול להיות שזה נכון, אבל מה שאינו מוטל בספק, מאז 05:30 בבוקר שעון ישראל, הוא שביל בליצ'יק, מאמן הניו אינגלנד פטריוטס, הוא אחד מגאוני ההגנה הגדולים בתולדות המשחק. אנחנו נצטרך להירגע ולהתרחק קצת מהרגע, לתפוס פרספקטיבה, כדי להתחיל להתווכח אם הוא הגדול מכולם או לא, אבל אין כל ספק שהוא אחד משלושה או ארבעה מועמדים לתואר. היו מאמנים שבנו הגנות גדולות. זו של שיקאגו בשנות השמונים. זו של בולטימור אשתקד. זו של פיטסבורג בשנות השבעים. אבל בליצ'יק נתן היום הדגמה של רב אמן בהפקת המקסימום, ויותר מזה, ממה שיש לך, מול היריבה הקשה ביותר שניתן לדמיין.

יש אנשים שהיו מוכנים לקבל את הרעיון שהפטריוטס ינצחו, אבל גם הם היו שולחים אתכם להסתכלות דחופה אם הייתם אומרים להם שההתקפה המפוארת, המהוללת, הבלתי עצירה, יאדה-יאדה-יאדה של הראמס תוחזק על שלוש נקודות עלובות במשך יותר משלושה רבעים. זה בערך כמו שהיו אומרים לכם שלא זו בלבד שהקליפרס ינצחו את הלייקרס בגמר, אלא שהם גם יחזיקו אותם על ארבעים נקודות עד הרבע הרביעי.

ההגנה של הפטס חדרה את קו ההתקפה של הראמס, הגיעה לוורנר בצורה די קבועה, ובעיקר שיתקה את התופסים שלו. אייזק ברוס? מי זה בכלל. טורי הולט? סליחה. לא מכירים. המספרים יגידו לכם שהיה לוורנר משחק סביר ביותר - 365 יארד, טאצ'דאון אחד במסירה ואחד (הראשון שלו העונה) בריצה. היו לו גם חמישה תופסים שונים עם חמישים יארד או יותר. אבל ההגנה של הפטריוטס הייתה אחראית באופן ישיר לשבע נקודות, עם החטיפה הנהדרת של טיי לו, ובאופן פחות ישיר לעשר נוספות.

ברבע הרביעי התעוררו הראמס, והגיעו ל"רד זון" - אזור עשרים היארד של היריב - בפעם הראשונה במשחק. שוב, מדובר בנתון מדהים, שמשקף את השליטה המוחלטת של הגנת הפטריוטס במשחק עד אז. במצב של דאון רביעי ושלושה יארד נדמה היה שהמשחק גמור - וורנר הופל, הפיל את הכדור, וטבקי ג'ונס החזיר אותו כל הדרך לטאצ'דאון. אבל ההישג הזה בוטל בשל עבירת החזקה ברורה, שנתנה לראמס דאון ראשון על קו היארד הראשון. בניסיון השני מתוך ארבעה הסתנן וורנר פנימה וחתך את היתרון של סינדרלה לשבע. לאחר מכן הראמס עצרו את היו אינגלנד, ניו אינגלנד עצרה את הראמס ישר חזרה והראמס שוב עצרו. בינתיים נעלמו להן הדקות משעון המשחק, שהורה על 1:51 לסיום אחד הסופרבולים המותחים והמפתיעים בכל הזמנים.

ואז ראו מאות מיליוני צופים במאה ושמונים מדינות שמץ ממה שהבטיחו להם שיראו כל המשחק כולו. בעיטת ההרחקה של הפטריוטס הייתה מצוינת, והיא דחקה את הראמס לקו שבעת היארד שלהם. 93 יארד מקו המטרה, בלי פסקי זמן. אין בעיות. תוך עשרים ואחת שניות מצא וורנר את ריקי פרוהל למסירת טאצ'דאון של 26 יארד שהשוותה את המשחק. דקה וחצי לסיום. גם לניו אינגלנד אין פסקי זמן, והיא צריכה להגיע מקו העשרים שלה בערך לקו השלושים של הראמס כדי לתת לבועט שלה, אדם וינאטיירי, סיכוי סביר לנצח להם את המשחק.

באחד ממפגני קור הרוח הגדולים בכל הזמנים, טום בריידי עשה בדיוק את זה. האיש הצעיר, שהחל את העונה בתור מחליף אלמוני לחלוטין ולא מוערך במיוחד של כוכב-על מבוסס, הביא את הקבוצה שלו בדיוק אל קו השלושים של היריבה. הוא עשה זאת תוך שהוא משלים חמש משבע מסירות, כולל פנינה של 23 יארד לטרוי בראון, ועדיין משאיר שבע שניות על השעון בשביל בעיטת הניצחון של איש הקרח וינאטיירי, שמשלים פלייאוף אישי משובח ביותר ומצטרף בזאת לשורה הראשונה של הבועטים בליגה.

בריידי נבחר ל-MVP של המשחק, ובצדק. היו כבר קווטרבקים שהובילו את הקבוצה שלהם לניצחון תוך פחות משתי דקות, אבל המסע של בריידי מצטרף לרשימה מאד מצומצמת של ביצועים הרואיים והופך לחלק ממיתולוגיית הספורט. הערה אחרונה: מזה שבועיים, מאז הניצחון של הראמס על גרין ביי, לא הפסיקו לדבר על ההגנה של הראמס, ועל העבודה המופלאה של המתאם ההגנתי לובי סמית'. גם אני עשיתי זאת. אבל היום, כשהם היו צריכים לתת קווץ' כדי להשאיר לקבוצה שלהם סיכוי לנצח, מול התקפה לא גדולה, הם לא הצליחו. אין בזה כדי להפחית מגדולתו של בריידי, אבל זה כן אומר שלמרות כל ההצלחות, כל השיפורים וכל הביצועים הגדולים, יצטרך לובי סמית' לברר איך ברגע האמת לא הצליחה ההגנה שלו לספק את הסחורה.

ועכשיו? לנקות את הראש, להתענג על הזדיכרונות ולנוח. עוד שישה חודשים מתחילים משחקים הטרום-עונה של עונת 2002.

להתראות שם.