הדרך אל האושר

אל תדברו איתנו על מומנטום

מה מייחד את הדרך של גרין ביי ופיטסבורג לסופרבול ומה צריך רקס ריאן לעשות כעת? דוד רוזנטל מסכם את גמרי החטיבות

25/01/2011

עונת ה-NFL הנוכחית הייתה מוזרה אפילו יותר מתמיד. אם בעבר הובילו ניו אינגלנד, אינדיאנפוליס או פילדלפיה את בורסות ההימורים לגבי זהות העולה לסופרבול, בסביבות השבוע השישי של העונה קרסו כל התחזיות. דאלאס שדיברה גבוהה על משחק ביתי בפברואר קרסה. הפטריוטס ניצחו אבל נראה היה שמשהו חסר שם. הקולטס הפסיקו להיות דומיננטיים. הסיינטס שידרו הנגאובר מהזכייה של השנה שעברה. בולטימור היא בעיקר ציפיות לא ממומשות. הג'טס הם המרענן הרשמי של הליגה, לא בטוח שיותר מזה. כולן מועמדות ובאותה נשימה אף אחת לא. אז מי כן?

עוד בוואלה!

שולחן שוק או מארז חגיגה? אם אתם אוהבים לאכול - זה הפתרון

וואלה! אוכל בשיתוף בורגרים
רשארד מנדנהול שחקן פיטסבורג סטילרס חוגג עם כריס קימואטו. Gregory shamus, GettyImages
נו, בסופו של דבר הם ראויים, לא?(צילום: GettyImages, Gregory shamus)

הרצף לא קובע

מומנטום. אותה מילת מפתח שתשמש בוודאי מומחים רבים שינתחו מדוע דווקא גרין ביי ופיטסבורג הן השתיים שישחקו בדאלאס. אתם יודעים איך זה - מגיעים לפלייאוף, מעבירים הילוך, מפסיקים לראות בעיניים ולוקחים את התואר.

אז בואו באמת נדבר על מומנטום בגזרה של פיטסבורג. הקוורטרבק שלה מנסה לשגול כל דבר שזז ומשאיר אותה בלעדיו לארבעה משחקים. התופס שקלט את הכדור המנצח בסופרבול מועף היישר לזרועותיהם של רקס ריאן והג'טס. דניס דיקסון וצ'רלי באץ' פותחים את העונה ונפצעים. גם טרוי פולמאלו. ובכל זאת, הם מנצחים. ואז הסטילרס זוכים בשבוע חופש, מקרטעים מול בולטימור ויוצאים בנס בעיקר הודות לשמרנות של ג'ון הארבו וחוסר האינטליגנציה הקבוצתית של הרייבנס. הם מגיעים למשחק עם הג'טס, דופקים הצגה עילאית ומנצחים בשיניים אחרי מחצית שניה איומה.

בגרין ביי בכלל נראית העונה הזו כמו פרבולה תחת השפעת סמים. הפאקרס מאבדים שחקני מפתח בכל העמדות כתוצאה מפציעות וגם רושמים הפסדים לא מחויבים (בבית למיאמי, למשל). כשנראה שהם עולים על הגל, מגיע המשחק מול דטרויט בו הם מפסידים ומאבדים את ארון רוג'רס. לפלייאוף הם משתחלים ברגע האחרון רק אחרי ניצחון קשה על שיקגו, נותנים הופעה הגנתית אדירה בפילדלפיה ותצוגה התקפית משכנעת באטלנטה. ואז הם מגיעים לשיקגו וכמעט נותנים לקיילב הייני לנצח אותם במשחק שמתחילתו נטה בבירור לטובתם.

אז מה יש לנו כאן? שתי קבוצות שהגיעו למעמד בזכות אחרי עונה מפרכת, ועדיין - קשה לאמוד את טיבן האמיתי. רגע לפני הניתוחים, מותר לבקש דבר אחד: שאף אחד לא ידבר איתנו על מומנטום, כי מומנטום זה דבר נחמד, עד בעיטת הפתיחה. ברגע שהכדור הראשון יצא לדרך, מספיק פאמבל אחד כדי להזיז אותו מצד לצד.

שום עקומת התקדמות הגיונית ובכל זאת, קליי מת'יוס והפאקרס יהיו בסופרבול(צילום: GettyImages, Jamie Squire)

לך על כל הקופה, רקסי

האויבת האמיתית של המונח מומנטום היא ניו יורק ג'טס. אחרי פתיחה של 2:9, הסילונים חטפו סטירות מהדהדות מניו אינגלנד ומיאמי, וכשכולם כבר היו משוכנעים שהבלון התפוצץ בא הניצחון הענק בפיטסבורג שהכניס אותם בסטייל לפלייאוף. הניצחונות באינדיאנפוליס ובפוקסבורו אמורים היו לזרוע בג'טס טירוף, ואז הגיע ההפסד לסטילרס ועוד עונה בלי סופרבול.

רקס ריאן שיגע את כל העולם עם ההצהרות שלו כבר ביולי. ריאן הוא אבי הפוליטיקלי אינקורקט בעידן המודרני - הוא לא מפחד מאף אחד, שחקנים מתים לשחק בשבילו ולא בכדי - הוא פשוט מאמן שיודע להיכנס לראש של היריב, להוציא אותו משיווי משקל ולגרום לו לחשוב פעמיים. לפני פיטסבורג הוא לא עשה את זה, והתוצאה הייתה בהתאם. אבל בואו לא ניתן למיסטיקה ופסיכולוגיה לבלבל אותנו. הג'טס הפסידו את ההתמודדות על הדשא, כשלא יכלו לעצור את רשארד מנדנהול בגלל נחיתות מובהקת מול קו ההתקפה של הסטילרס. בסופו של דבר, הם כמעט הצליחו לגנוב את המשחק הזה והיו מרחק דאון ראשון אחד של פיטסבורג מצ'אנס אמיתי להגיע לדאלאס. רק כמעט.

ריאן הבטיח שעוד יגיע לסופרבול. כדי שזה יקרה, הוא לא צריך עוד נאומי מוטיבציה, אלא לעשות דבר אחד שעשוי לשנות את התפישה של הקבוצה שלו: לקחת את ה-AFC מזרח. להפוך מאנדרדוג לפייבוריט. הג'טס שיחקו שש פעמים בפלייאוף בשנתיים האחרונות, כל המשחקים מחוץ למגרשם הביתי. אפשר להסתכל על ההצלחה הנקודתית של גרין ביי, שהגיעה עם שלושה ניצחונות חוץ לסופרבול, אבל אי אפשר להפוך את זה לשיטה כמו שהג'טס עשו. ביתיות מסוג כלשהו, אפילו למשחק אחד, תקרב את ריאן לחלום. בשביל שזה יקרה, הוא חייב להתחיל לנצח את הפטריוטס גם בעונה הרגילה.

זה הזמן להתחיל לנצח את העונה הרגילה. ריאן(צילום: GettyImages, Nick Laham)

אשם, הייתי אשם

שיקגו היא עיר שאוהבת להתקרבן. המיתוס המופרך על הפרה של גברת אולירי ששרפה חצי עיר, קללת בילי והעז, סטיב בארטמן והפאול-בול האומלל. לפעמים אפשר לקבל את התחושה שלו יכלו, אוהדי הבולס היו מחזירים את הגלגל לאחור ולוקחים את סם בואי במקום מייקל ג'ורדן כדי שגם להם יהיה על מה לבכות. עכשיו יש לחבר'ה בשיקגו דמות חדש להעלות על המוקד: ג'יי קאטלר.

מדהים מה שאנחנו מצפים מספורטאים. ניסיתם פעם לקום מהמיטה עם 38 מעלות חום או ללכת (לא לרוץ, ללכת) עם רגל נקועה? ספורטאים עושים את זה על בסיס יומי, מקאטלר דורשים שישחק עם קרע בברך. לגיטימי, לא? גמר ה-NFC, משחק אחד מהסופרבול - נו פיין, נו גיין. עד שלא חתכו לך את הגוף לשניים, כמו שאמרו מייק דיטקה ודיון סנדרס, אתה לא יוצא מהמגרש. אוהדי הפוטבול לא זוכרים לטובה שחקנים שנפצעים ועומדים על הקווים. בפילדלפיה בזים לדונובן מקנאב בגלל הפציעה מול קרוליינה בגמר ה-NFC ב-2003, בסן דייגו זוכרים ללדניאן טומלינסון את הנטישה בגמר ה-AFC בפוקסבורו ב-2007. ועכשיו, יש גם את קאטלר.

ובכל זאת, קשה לגלות אמפתיה כלפי קאטלר. במשחק השני של הערב, בפיטסבורג, חטף בן רות'לסברגר פיצוץ לירך עוד לפני שעברו חמש דקות של משחק. מארק סאנצ'ז רותך אל הקרקע ונראה היה שעוד רגע תצא לו היד מהמקום. שניהם לא חשבו אפילו לרדת לספסל. קאטלר , שחווה משחק איום עד לפציעה, עמד בלא ניע ברגע הראשון שבו יכול היה לוותר, בסיטואציה שבה הכי קל היה לברוח. ככה לפחות זה נראה מהצד. זו לא שאלה של חומרת הפציעה כמו המוניטין שיצאו, בצדק או שלא, לקאטלר. מוניטין של בכיין ארוגנטי וחסר קולגיאליות. אלה לא רק דיטקה, סנדרס ומוריס ג'ונס דרו, סביר להניח שגם בין שחקני הברס עצמם היו ניצוצות של בוז ושמחה לאיד. ככה זה כשאתה נותן עוד סיבות לשנוא אותך.

אויב הציבור. קאטלר(צילום: רויטרס)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully