החוק הכי מטופש בכדורגל: סיכום השבוע באירופה של מיכאל יוכין

זוכרים את המשחקים הגדולים ביותר של יוסי בניון במדי ליברפול? שער הניצחון בסנטיאגו ברנבאו בשמינית-גמר ליגת האלופות, הצמד ב-4:4 המדהים מול ארסנל בפרמייר-ליג... יש בזה נוסטלגיה מסוימת כעת, כשהקפטן הישראלי פצוע, אך הפלאשבק הזה רלוונטי השבוע בגלל שבניון הצטיין אז לא בתפקידיו הרגילים באגפים, אלא כאמן חופשי במרכז המגרש, במשבצת של סטיבן ג'רארד. התפקיד הזה כה חשוב ב-1-3-2-4 של האדומים שלא עבר שינוי קיצוני גם אחרי עזיבתו של רפא בניטס, שהשחקן שממלא אותו יכול לפרוח ולמצות את כשרונו. זה מה שקורה בשבועיים האחרונים לראול מיירלש, והפורטוגל ראוי לכל המחמאות גם בעונה המתסכלת במרסיסייד.

כאשר נרכש מיירלש בקיץ מפורטו תמורת יותר מ-11 מיליון ליש"ט, הוא החליף באופן רשמי בסגל את חבייר מסצ'ראנו שנטש לברצלונה, אך בפועל סגנונו דומה הרבה יותר לזה של צ'אבי אלונסו – כלומר לא קשר אחורי הורס קלאסי, אלא נווט עם ראיית משחק משובחת שנהנה לבנות התקפות מאחור, וגם ניחן בבעיטה אדירה ממרחק. אז נכון, מיירלש עדיין רחוק מאוד מהרמה של הכוכב הספרדי, אשר רוב צרותיה של ליברפול החלו עם עריקתו לריאל מדריד בקיץ 2009. הוא לא תמיד מרוכז, היכולת הטכנית שלו לא מושלמת, ולאוהדי נבחרתו הלאומית עדיין יש סיוטי לילה מהופעתו ההגנתית ב-4:4 הביזארי מול קפריסין במוקדמות יורו 2012. אבל למרות החסרונות, מיירלש הוא שחקן נהדר שטרם הוערך כראוי בפרמייר-ליג, והוא יכול להיות אחד מאבני היסוד בליברפול החדשה שתיבנה על ההריסות.

מול אברטון בשבוע שעבר ומול וולבס בשבת האחרונה, שיחק מיירלש בעמדה קדמית יותר והוכיח את עצמו כמנהיג. בדרבי הוא הפציץ את שערו הראשון באנגליה, ונגד הזאבים היה המצטיין במגרש, עם בישול נפלא לפרננדו טורס ובעיטה אופיינית ומרהיבה לחיבורים שהפכה למועמדת רצינית להיבחר לשער העונה. מיירלש מתמחה בפגזים מסוג זה – הרי אפילו מול קפריסין הוא תיקן במעט על השטויות בעורף עם טיל שקרע את הרשת. התקשורת התרכזה יתר על המידה בצמד של טורס, שגם כך מחוויר בסוף-שבוע של שלישיות. דימיטאר ברבאטוב, רובין ואן-פרסי ולואיס פביאנו סידרו לעורכי נבחרת המחזור שלנו כאב ראש רציני, ועוד לא הזכרנו את המופע השבועי של זלטן. קני דלגליש יודע בדיוק מי היה הכוכב שלו: "מאז שהגעתי, ראול היה פשוט פנטסטי. אני מקווה שימשיך בקצב ההבקעות הנוכחי, ואז יוכל לאיים על נעל הזהב".

תירוצים רבים היו לאברהם גרנט במהלך הקדנציה שלו בווסטהאם, אבל בשבת האחרונה הוא הציג את הטענה הטובה והמשכנעת ביותר. הכרטיס האדום שנשלף לעברו של החלוץ הצרפתי פרדי פיקיון שחגג עם אוהדיו את שער היתרון על אברטון היה מוצדק לפי ההנחיות של פיפ"א, אך מנוגד לחלוטין לרוח המשחק ולכל מה שאנחנו רוצים לראות. "פיקיון עשה את הדבר הנכון – הוא רץ לחלוק את שמחתו עם האנשים הכי ראויים לכך. זה נכון שהחוק מחייב את השופט לשלוף צהוב, ופרדי היה צריך לזכור שהוא כבר ספג אחד, אבל זה חוק מטופש, וצריך לשנותו", אמר גרנט.

אי אפשר לבטא זאת טוב יותר. ההוראה לשופטים להזהיר שחקנים על חגיגות ועל הורדת החולצה ביזארית ואידיוטית. למעשה, כמעט בכל החלטה אחרת מאפשרת פיפ"א לאיש עם המשרוקית להפעיל את שיקול דעתו. במקרה של נגיעת יד, הוא צריך להחליט אם היתה מכוונת או לאו. כאשר שחקן מוכשל בעמדה קורצת, השופט פוסק אם מדובר במצב ודאי לכיבוש, אשר גורר כרטיס אדום לעבריין, או לאו. עבירות גסות וברוטליות עוברות לעתים ללא התייחסות כלל, בעוד שוערים מקבלים אישור שבשתיקה למשוך זמן ככל העולה על רוחם אחרי קבלת כרטיס צהוב ראשון (מעניין אם אי פעם נזכה לראות צהוב שני לשוער על כך, ולו רק בשביל הגימיק). רק בנושא אחד החוק חד-משמעי – הורדת את החולצה? קבל כרטיס. היה לך כבר אחד? סע למקלחת. ומה עם הבעת הרגשות שהקהל כל כך אוהב, ולמענה קיים הכדורגל? החוק היבש לא נרטב אף פעם?

אין אבסורד גדול יותר. במשחק נוקשה למדי, אם כי הוגן, בין דורטמונד לשטוטגרט, נשלפו שני צהובים בלבד. אחד היה לעברו של פאבל פוגרבניאק, ששבר בצורת אישית שנמשכה יותר משלושה חודשים עם שער שוויון מרהיב ועוצר נשימה מול מובילת הטבלה. החלוץ הרוסי "פשע" כאשר הוריד את חולצתו. מה לעזאזל הוא היה צריך לעשות לדעת הפקידים? לחייך בסגנון מאריו באלוטלי? למעשה, אם לראשי פיפ"א היה קצת שכל, הם היו מבינים את גודל המחדל בגמר המונדיאל, כאשר אנדרס אינייסטה ספג כרטיס צהוב על הקדשת שער הניצחון לדני חארקה המנוח. הכלל המטופש היה צריך להיות מבוטל באותה שניה ממש, אך איש אפילו לא דיבר על כך. ואם חוסר השפיות באירוע הזה לא הביא לשינוי החוק, לא יעזרו גם גרנט ופיקיון. אולי השופטים צריכים לקחת את החוק לידיים ולהפעיל שיקול דעת בעצמם.

יש צדק פואטי רב מאוד בכך שפריחתו של סבסטיאן ג'ובינקו החלה במשחק מול יובנטוס וממשיכה כאשר הצרות של הגברת הזקנה רק הולכות ומצטברות. אם יובה היתה משתמשת נכון ביהלום שגדל במחלקת הנוער שלה, למרצ'לו ליפי לא היתה בעיה כה חמורה בשחקנים יצירתיים במונדיאל האחרון, והסקואדרה אזורה לא היתה מודחת, אולי, בבושת פנים בשלב הבתים. אבל יובנטוס, על כל מאמניה, ייבשה את "הנמלה האטומית" על הספסל והרסה את כל הביטחון העצמי שלו. בקיץ האחרון כלו כל הקיצים, וג'ובינקו שמח לעבור בהשאלה לפארמה.

זה לא הלך חלק בהתחלה, והיתה גם פציעה שהשביתה אותו למשך מספר שבועות, אבל מתקבל הרושם שג'ובינקו השתחרר סוף-סוף מהדיכאון. נקודת המפנה היתה בתחילת החודש, עם צמד ב-1:4 האדיר על יובנטוס בטורינו, שייזכר כאחד הסיפורים המרגשים של העונה כולה. אחר כך הגיע השער בהפסד לקליארי, ובשבת התכבד סבסטיאן לכבוש בבעיטה חופשית אמנותית לחיבורים ב-0:2 על קטאניה, בדיוק בסגנון אלסנדרו דל-פיירו שחסם את דרכו במשך זמן כה רב. שימו לב לסטטיסטיקה המטורפת – בינואר 2011 בלבד הבקיע ג'ובינקו יותר שערים (ארבעה) מאשר בכל הקריירה ביובנטוס (3). אם התנופה תימשך, יהפוך ג'ובינקו לאחד הכוכבים הגדולים בליגה, ואיטליה תרוויח מכך מאוד. מחר יש לו יום הולדת 24. הגיע הזמן, לא?

הפריצה הסוחפת של מיינץ לקדמת הבמה בבונדסליגה ולתודעת חובבי הכדורגל ברחבי הגלובוס החלה בקאמבק מטורף בוולפסבורג ב-28 באוגוסט. הזאבים הובילו 0:3 בדקה ה-30, החבורה של תומאס טוכל ביצעה מהפך וקבעה 3:4. זה היה הניצחון השני ברצף של שבעה בתחילת העונה, ואוהדי הקבוצה הסימפטית החלו לחלום בפה מלא על הופעה בליגת האלופות. השאיפה הזו נגוזה כמעט סופית מול אותה וולפסבורג שניצחה בשבת במיינץ 0:1 והדיחה אותה לראשונה העונה מהשלישייה המובילה. די לציין שזה היה ניצחון החוץ השני בלבד העונה של סטיב מקלארן, וניצחון ראשון שלו מאז סוף אוקטובר, כדי להבין את גודל המחדל של המארחת. מיינץ נשרה למקום החמישי, ולא ברור היכן הצניחה הזו תיעצר.

האמת פשוטה. טוכל הוא מאמן נהדר, ויש לו סגל לא רע, אבל הם בשום אופן לא שווים מקום בצמרת הגבוהה. ההישגים בתחילת העונה, בניצוחו של הכישרון הצעיר לואיס הולטבי, באו במומנטום אדיר, אבל כדי לשמר אותו לאורך זמן צריך הרבה יותר. שיטת הרוטציה של טוכל, שזכתה לשבחים כה רבים בתחילת העונה, היא לא רעיון רע, אך בתקופה האחרונה התברר שגם הוא לא תמיד בוחר את ההרכב האופטימלי. זה ממש לא הופך אותו למאמן רע. הוא פשוט לא גאון, וגם לא היה אמור להצטייר ככזה. בשורה התחתונה, הפסידה מיינץ שבע פעמים ב-10 המשחקים האחרונים, וצברה בהם תשע נקודות. זה נתון של קבוצת תחתית, ורק מנשנגלדבאך, סנט-פאולי וברמן לקחו פחות נקודות בתקופה המקבילה. המצבור מהמחזורים הראשונים יאפשר למיינץ לא להיקלע למאבקי הישרדות, אך היא חזרה לגודלה הטבעי.

אי אפשר להתעלם מכך – הרקולס תעמוד במשך כל השבוע באור הזרקורים בספרד. לא רק שהיא הקבוצה היחידה שניצחה העונה את בארסה בליגה, אלא שמאמנה אסטבן ויגו הצהיר עוד לפני המשחק שהוא מצא דרך לנטרל את טיקי-טאקה. "ננצח בקאמפ-נואו 0:2", הבטיח ויגו לקראת המחזור השני, והשיג את התוצאה הזו בדיוק שהפכה מאז למיתולוגית. עכשיו תוסיפו לזה את העובדה שהרקולס ניצחה את ברצלונה פעמיים בעונתה הקודמת בליגה הבכירה, ב-96/97'. תוסיפו גם את השאיפה של ברצלונה להשוות את שיא הניצחונות הרצופים בליגה הספרדית בכל הזמנים (15), השייך לריאל מדריד של מיגל מוניוס מעונת 60/61'. יוצא תבשיל לא רע בכלל. הקבוצה המסכנה ומוכת החובות מאליקנטה הופכת לתקווה הגדולה של פלורנטינו פרס. מי יודע, אולי ניצחון נוסף על הבלאוגראנה יגרום לנשיא ריאל לפתור אחת ולתמיד את בעיותיה הכלכליות של הרקולס? מצד שני, מה הסיכוי שהניצחון הזה באמת יגיע?