עיצרו את הבולדוזרים

אין טור קל יותר לכתיבה מזה שעוסק באיגוד הכדורסל בישראל. פשוט צריך לדבר על העסקנים הירודים, המרכזים המיושנים, הפוליטיקה המלוכלכת, המעורבות המקוממת של שמעון מזרחי, ההתגייסות המבישה נגד מנהל מקצועי שבסך הכל רצה בטובת הענף – ואז לקנח בהמלצה להחריב את הבניין ברחוב יהודית ולהתחיל מחדש. רק שגישה אוטופיסטית כזו לא תקדם את הפיתרונות לתחלואיו של הענף, כיוון שהאיגוד, אנכרוניסטי ומסואב ככל שיהיה, לא הולך לשום מקום. הוא חלק גדול מהבעיה, אבל את הפיתרון חייבים למצוא בין כתליו.

זו הסיבה שאי אפשר להתייחס להתפטרות המהירה של מולי קצורין מתפקידו כראש האגף המקצועי באיגוד הכדורסל כסיפור של טובים מול רעים. קצורין מעיד על עצמו שהוא בולדוזר, אבל כמי שעבד בעבר במשך שבע שנים כמאמן לאומי באותו איגוד בדיוק (ואף סלל, לטענת מתנגדיו, את דרכו לאותו תפקיד באמצעות קמפיין פוליטי), היה עליו לדעת שפוליטיקה ארגונית היא חלק בלתי נפרד מכל מקום עבודה. שבכל ארגון, בטח כזה שידוע בשמרנותו, יש להתייעץ ולהתחשב ברגישויות. רק שקצורין מיהר להסתכסך עם מאמן לאומי מצליח ואז שלף הצעה תלושה להגדיל את הליגה לנוער ל-80 קבוצות, במטרה להפחית את רמת התחרותיות ולאפשר לשחקנים לעבוד על יסודות. כצפוי, הרעיון נתקל בהתנגדות האגודות המרכזיות, ובראשן מכבי תל אביב, שטירפדו את המהלך באמצעות יו"ר הוועדה המקצועית, דוד פריש. אם היה מפגין גישה פרגמטית יותר, ספק אם קצורין היה מסיים את תפקידו כעבור חודשים ספורים.

מובן שאין מילה טובה אחת לומר על שאר המעורבים בפרשה. על שי שני, שמינה את קצורין לתפקיד שסמכויותיו לא הוגדרו; על אנשי הוועדה המקצועית, שדחו בחדווה את הניסיון להעביר את קבלת ההחלטות באיגוד לידיים מקצועיות; על מי שהחליט להציב בראש הוועדה אדם בן 75 שהגיע מוועדת הכספים; וגם על אריק שיבק, שבמקום לגלות בגרות ולהבין שהקמת האגף המקצועי היא אינטרס ארוך טווח של הענף, העדיף להתרכז באינטרסים האישיים ודאג להרחיק את קצורין מהנבחרת הבוגרת. אין כאן צדיקים וגם אין כאן מנצחים. בסיום הפרשה, פס הייצור של הכדורסל הישראלי עדיין עומד מיותם, וזמן יקר מתבזבז.

התקווה היחידה היא שהאיש שיחליף את קצורין, יהיה אשר יהיה, ילמד מהשגיאות של קודמו וגם של אנשי המקצוע הבכירים הקודמים באיגוד, צביקה שרף ויורם חרוש. האקדמיה שהקימו שני האחרונים לא תציל את הענף, כיוון שהיא מחלישה עוד יותר את רצונן של האגודות לגדל שחקנים. גם רעיון 80 הקבוצות של קצורין לא היה משנה דבר, משום שהבעיה של כדורסל הנוער בישראל אינה יתר תחרותיות, אלא רמת אימון נמוכה. היורש של קצורין יצטרך לשכנע את הקבוצות להשקיע יותר בשכר המאמנים, לדאוג לתנאים סוציאליים ולוודא שאימון בגילאים הצעירים לא יהיה ברירת מחדל של חבר'ה שלא הצליחו בפסיכומטרי או חלטורה של מורים להתעמלות. וכן, היורש של קצורין יצטרך להיות גם פוליטיקאי. כי למרבה הצער, לא יעלו בקרוב בולדוזרים על בניין האיגוד – אמיתיים או אנושיים.