אמריקה נגד אירופה

והימים ימי טניס ופוטבול, אליפות אוסטרליה ופלייאוף ה-NFL, ולילותינו מופקדים ליורוספורט ול-ESPN, לשני הערוצים הטובים ביותר בטלוויזיה. שני הטיטאנים נאבקים בימים אלה על לבו של הצופה, שמצדו מתמסר בהנאה לשניהם ורוכש להם את אותה מידת הערכה, אך מאחר שאנחנו צרכני ספורט ומוטיבים תחרותיים זורמים בדמנו – קשה שלא להשוות בין הערוצים, ולגלות כי שניהם מנצחים.

כמה יפה לגלות שעל אף שיורוספורט ו-ESPN מציגים גישות שונות לחלוטין לספורט – האירופאית והאמריקאית – ההזדהות שלנו עם שניהם היא טבעית. כמה מרשים לגלות את מידת הסתגלותו של הצופה הישראלי, שבין זפזופ לזפזופ מצליח להתאים את עצמו כמו זיקית לסיטואציה, וברגע אחד מדמיין את עצמו כמו אחרון האמריקאים שבוחנים את בתם המעודדת מניפה פונפון במשחק מכללות, וברגע לאחר מכן מצליח להרגיש כמו אירופאי בטירה בדרום צרפת, שאוחז בכוס יין ובגבינה משובחת וצופה בתחרות ביאתלון.

צפייה ב-ESPN מגלמת בתוכה את הוויית הספורט האמריקאית בצורה מושלמת. זה מתחיל כמובן בפרומואים של הערוץ, שאומנם חוזרים על עצמם בצורה די מרגיזה אך עדיין מצליחים להבריק. הם יוצרים את התחושה ש-ESPN מתקיימת בתוך בניין קסום ומופלא, שבכל פינה בו ניתן למצוא ספורטאים בחליפותיהם הרשמיות, קמעות מופרעים בתחפושות, ושדרנים הזויים וקטנוניים עם הומור ייחודי. יותר מהכל, הם מייצגים כיצד נתפס הספורט באמריקה: בידור קליל להמונים, שנלקח בשיא המקצועיות.

לצערנו, ב-ESPN אין את הפרסומות האמריקאיות הנפלאות, שאותן ניתן לקלוט רק בשידורי הפוטבול ב-METV. שם כל פרסומת להמבורגר מגרה את בלוטות הטעם וגורמת לך לרצות להתקשר לוונדי'ס בזה הרגע, כל פרסומת לטנדר גורמת לך לרצות לחיות בחווה במערב התיכון ולגדל בקר, כל פרסומת לבירה גורמת לך להבין שהגיע הזמן לעבור למילר לייט. ב-ESPN אנחנו נאלצים להסתפק בפינת ה-sport science של מארק אינגראם ולשמוע מעט קשקושים של טומי סמית (with a y), אך אנחנו עדיין מצליחים להיזרק לאמריקה האמיתית, זו שמציגה מדי שבוע את ה"plays of the week" מהכדורגל האירופאי, ומציגה רק גולים בנאליים שמבהירים עד כמה אין להם מושג בענף.

ככה אנחנו אוהבים את אמריקה, בשעות הלילה המאוחרות, כשהגלדיאטורים מה-NFL מציגים ספורט במיטבו וארה"ב נראית כמו האומה הגדולה בתבל, כשהספורטאים שחומי העור נראים כאתלטים הכי מושלמים שיצרה הבריאה, כשספורט המכללות האינטנסיבי נראה כמו הדבר הטהור בעולם, כשכריס ברמן מאגד סביבו פאנל קליל ומקצועי, כשאפילו משחקי ה"X games" החורפיים מצליחים לעורר סקרנות. ברגעים האלה רק דבר אחד עובר בראש: מתי כבר נעשה את הטיול מחוף לחוף שפנטזנו עליו כל חיינו, ונטעם מעט מההרפתקאות של ג'ק קרואק ב"בדרכים"?

אבל אז אנחנו מזפזפים ליורוספורט, ומגלים שלונדון ופאריס קרובות ללבנו הרבה יותר מאשר אינדיאנפוליס וניו אינגלנד. אט אט מתברר כי אנחנו אנשי אירופה, וכך היה מאז ומתמיד. טניס הוא אומנם ענף פופולרי בכל העולם, אך גם כשהוא באוסטרליה הוא מתלבש היטב על האליטיזם האירופאי, ומי כמו יורוספורט יכול להעביר אליטיזם וקלאסה. מספיק להביט בפרסומות בערוץ כדי לחוות את חייהם הזוהרים והאלגנטיים של תושבי היבשת, ולהצטרף לטיסת "אייר קטאר" ולטעום ממאכלי הגורמה. מי יודע, אולי נטוס לזאקופנה. הידעתם שבקרוב תיפתח בפולין אליפות אירופה לקפיצות סקי?

הקסם של יורוספורט הוא לא רק בשידור הטניס המצוין, לא רק בהנאה של השדרים, לא רק במסירות ובאהבה לטניס, אלא בכל החבילה. כל פרט בשידור, החל מהמבטא של השדר וסגנונו המנומס ועד לקטעי המעבר לשידורי הסנוקר והקארלינג, זורק אותך למציאות סטרילית. בפרסומת ל"wonderful India", למשל, אתה לא חווה את הודו המלוכלכת של הישראלים, אלא מסתכל על המדינה דרך עיניים אירופאיות, קצת קולוניאליסטיות, בראייה שעושה חשק לארוז תרמיל ולהצטרף למטיילים השבדים. אפילו הפרסומת של משרד התיירות למצרים חושפת מדינה אקזוטית ומלאת מסתורין, ולפתע אתה מגלה עד כמה גדול ההבדל בין Egypt היפהפייה לבין מצרים העוינת.

בסופו של דבר, המסע הספורטיבי לאירופה ולארה"ב מלמד עלינו לא פחות מאשר עליהם. ברגעי הקסם הנדירים הללו, כשאנחנו מצטרפים לחגיגה הספורטיבית הגלובלית, המזרח התיכון נראה כמו פינה רחוקה ואומללה. לא נותר אלא לרחם על אזרחי האזור המיליטנטים שמעדיפים להעביר את לילותיהם בשינה, ולא במנוחה אמיתית ובבריחה אולטימטיבית מהמציאות, למחוזותיהם של ESPN ויורוספורט, לעולם שכולו טוב.