פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        יאללה, תמשיכו הלאה

        גרייזס סבל מהפסד הפטריוטס, מפרגן לג'טס, קורא לבולטימור להחליף את הארבו ומסתכל על פיינליסטיות החטיבות

        בסוף השבוע האחרון הגיעה לארץ בחורה אמריקאית שעבדתי איתה בארה"ב, יחד עם בעלה, אז לקחנו אותם לטייל בארץ. חשבנו קצת לאן ניקח אותם ומכיוון שבירושלים עדיף לבקר ביום שישי והיה צפוי מזג אוויר גשום, החלטנו לקחת אותם דווקא לנצרת. אף פעם לא הייתי שם וחשבתי שזאת הזדמנות טובה לבקר. מה כבר יכול להיות רע – האורחים נוצרים ויש שם כנסיות וכל מיני מקומות קדושים לנצרות, הם תיירים ויש שם שוק גדול, אני רעב ויש שם מסעדות מזרחיות טובות. אופס, טעות גדולה.

        כשאתה מארח אנשים מחו"ל, אתה הרבה פעמים נוטה להסתכל על המקומות שאתה מכיר ביום-יום דרך העיניים שלהם. כשאתה נוסע בתל אביב איתם, אתה פתאום רואה את הדלות של רחוב הירקון ואת המגדלים המכוערים שפזורים בכל פינה, ולא את העיר שפתוחה מסביב לשעון ומהווה את המרכז השפוי של מדינה משוגעת. אתה מתפדח מעט כשהם מגלים שהכנרת היא לא בדיוק ים, כמו שהשם שלה באנגלית רומז, אלא יותר שלולית גדולה. וכשאתה מטייל בנצרת, כל מה שאתה רואה זה נהגים שחותכים אותך במהירות מסוכנת, שוק שמוכר בעיקר חזיות וכנסיות שנבנו מבטון לפני 50 שנה.

        שוק נצרת (יח"צ , אתר פאנט)
        גרייזס תמיד הצטיין באקזוטיות, שהרי השוק בנצרת הוא אחד מאתרי התיירות המובילים

        ככה בערך גם הרגשתי כשראיתי את הפטריוטס ביום ראשון בלילה. כמה חיכיתי למשחק הזה. אודה ולא אבוש, השנה היתה לי הרגשה טובה לגבי הפלייאוף הזה. אלו לא היו פטריוטס מוגבלים משנים קודמות, זה לא היה בריידי המהוסס של אחרי הפציעה וזה לא היה בליצ'יק חסר המעוף של השנים האחרונות. ואז מגיע המשחק ואתה מרגיש ממש נבוך. זה הבריידי שהרצנו ל-MVP כל העונה? זה הבליצ'יק שאמור להיות המאמן הכי טוב בליגה ואולי בהיסטוריה (לא אני אמרתי, ריאן אמר)? לא ככה היתה צריכה להגמר העונה.

        נאמר את זה חד וחלק, הג'טס היו טובים יותר, הרבה יותר. יש הרבה דברים לאהוב בפוטבול – יש כאלו שאוהבים את האלמנט האסטרטגי של המשחק, יש כאלו שאוהבים את האתלטיות של שחקנים ששוקלים 200 קילו ומסוגלים לזוז כמו בלרינות (רק תראו את שון אליס, שעם כל המשקל עליו נראה שתמיד נמצא ליד הכדור), אבל אחד הדברים שאני הכי אוהב בפוטבול הוא שבו אין משחקים. בכדורגל או בכדורסל האגרסיביות חשובה אבל היא לא הדבר הכי חשוב. בפוטבול אי אפשר לרמות – המשחק הוא אלים, כמו שספורט אמור להיות, ומי שמגיע למגרש עם גישה של משחק סנוקר, פשוט לא ינצח אותו. נהוג לחשוב שכישרון זה דבר חשוב ושקבוצה מוכשרת יותר תנצח, אבל זה פשוט לא נכון. ינצח מי שיהיה יותר אגרסיבי. טום בריידי הוא כנראה ק"ב יותר מוכשר ממארק סאנצ'ז, אבל פערי כישרון אפשר לסגור מאוד בקלות, במיוחד בספורט כמו פוטבול, פשוט על ידי מספיק מוטיביציה ואגרסיביות על המגרש. אם אתה ניגש לכל מהלך כאילו זה האחרון שלך, אם תתקל עם כל הלב – הסיכויים שלך לנצח יעלו אקספוננציאלית.

        ופה הניצחון הכי גדול של רקס ריאן על בליצ'יק. מעבר לכל ההכנות המקצועיות, שגם בהן הכה ריאן את בליצ'יק שוק על ירך, הרי שהדבר הכי חשוב שהוא עשה זה לגרום לקבוצה שלו להלחם בשבילו. כשהוא הכריז שזה אישי בינו לבין בליצ'יק (בדיוק כמו שהוא עשה שבוע קודם מול פייטון מאנינג) השחקנים לקחו את זה ללב ובאו למגרש כדי לנצח למאמן שלהם את המשחק. הפטריוטס? הם באו לשחק. וזאת בדיוק הבעיה, כי זה לא היה משחק, זאת היתה מלחמה, ואת זה בליצ'יק והשחקנים שלו פשוט לא הבינו.

        שון אליס שחקן ניו יורק ג'טס עומד מעל טום בריידי שחקן ניו אינגלנד פטריוטס (רויטרס)
        לא מי שיותר מוכשר, אלא מי שיותר אגרסיבי. אליס משכיב את בריידי (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        - כמובן, הכשלים המנטאליים הם משהו אחד, אבל ריאן והג'טס התעלו על בליצ'יק והפאטס גם בכל אספקט טכני של המשחק. בליצ'יק נראה כאילו הוא הניח שמה שהיה הוא שיהיה ונכנע לתוכנית הגנתית מעולה של ריאן, שנמנע כמעט לגמרי מהטרייד מארק שלו – בליצים מכל כיוון – ודאג לכסות כל אחד ואחד מהרסיברים של הפאטס בכיסוי הגון, כך שגם כשלבריידי היה כל הזמן שבעולם, הוא לא הצליח למצוא אף אחד פנוי. אל תתרשמו ממספר הסאקים (5) הרב שהיה לבריידי, אם אני זוכר נכון גם במפגש הקודם של שתי הקבוצות היו לו משהו כמו ארבעה כאלו ואתם זוכרים את התוצאה. הסאקים הללו לא היו כתוצאה מלחץ היסטרי עליו, אלא פשוט משהיה ארוכה עוד יותר מהרגיל בפוקט.

        - ופה נכנס לתמונה בריידי. אם בשבוע שעבר האשמתי גם את פייטון בהפסד לג'טס, כשהוא סך הכל נתן משחק סולידי, רק לא הכי נועז, הרי שבריידי עומד בראש הרשימה של נושאי האשמה. אם מסתכלים על המספרים הסופיים, הם לא נראים כל כך גרועים, אבל מי שראה את המשחק ראה ק"ב חסר ביטחון שמחטיא רסיברים פתוחים, הססן והכי גרוע – חסר מוטיבציה. איפה זה ואיפה השחקן שצעק על החברים שלו כשהם הובילו רק ב-20 הפרש. אתה יכול אולי לקבל את זה מק"ב אחר בליגה, אבל משחקן שהולך לזכות בפרס ה-MVP של העונה ושהיה כל כך טוב אתה מצפה ליותר, הרבה יותר. האמת, אני כבר לא יודע מה לחשוב על בריידי. מצד אחד, בעונה הרגילה הוא נראה סוף סוף כמו בריידי של פעם, אולי אפילו יותר טוב. ואז פתאום מגיע הפלייאוף – בפעם השלישית ברציפות, צריך לומר – והוא פשוט מאבד את זה. וזה השחקן שפעם היה נחשב לווינר האולטימטיבי, איפה הווינריות הזאת נעלמה?

        - ואולי אין כזה דבר בכלל ווינריות? אולי זאת סתם סטטיסטיקה שמתאזנת? הרי ב-2005 בריידי עמד על מאזן בלתי הגיוני של 0:9 בפלייאוף. הוא טוב, אבל אף שחקן לא כל כך טוב, בטח לא בפלייאוף שאז אתה צריך להתמודד רק מול קבוצות טובות, אז אולי הכל זה רק איזון קוסמי כזה. אולי. מה שבטוח, לבריידי יושב עכשיו קוף לא קטן על הגב.

        - מה שכן, אם הפטריוטס רוצים למסלול הניצחונות הם צריכים לדעתי לחזור לנוסחא שעבדה להם באליפויות – טום בריידי הוא גדול והכל, אבל בלי הגנה גדולה הוא לא היה לוקח אליפויות. הגיע הזמן שבליצ'יק יחליט שההגנה היא העדיפות מספר אחת שלו בפגרה הקרובה ויתרכז בלחזק אותה, כי גם אם ההגנה לא האשמה בהפסד הזה, הרי שהגנה שרוצה לקחת אליפות לא יכולה להרשות לעצמה ארבעה ט"ד מארבעה ניסיונות ברד-זון.

        טום בריידי שחקן ניו אינגלנד פטריוטס (GettyImages , Jim Rogash)
        כנראה שגם במקרה שלו, בסופו של דבר הסטטיסטיקה מתאזנת. בריידי (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        - עברנו כבר איזה 800 מילה ולא אמרנו כלום על שלושה משחקי הפלייאוף האחרים (ותאמינו לי, הייתי יכול לכתוב עוד 1000 בקלות), אז נקדיש להם קצת זמן. נתחיל בבולטימור. טוב, זה לא יפתיע אף אחד שאני חושב שהארבו הוא שמרן שהורג את הקבוצה שלו. זאת לא פעם ראשונה ולא שניה שבולטימור מובילה בהפרש ראוי ומאבדת את הראש ואת היתרון. מעניין מתי מישהו שם יבין שהם מבזבזים את הכישרון שלהם ויעשה מעשה דאנג'י בטמפה ביי – יחליף מאמן מצליח שלא מספק את השורה התחתונה.

        - אבל צריך גם לתת קרדיט לפיטסבורג שלא נכנעה בשום שלב והמשיכה להאמין בעצמה. בניגוד לקהל של ניו אינגלנד מהמשחק הקודם, הקהל של פיטסבורג גם לא ויתר עליהם לשניה. נקודה שמעניין לציין היא שפיטסבורג היא הקבוצה הזקנה ביותר בליגה – ועדיין היא זאת שעשתה את הקאמבק בחצי השני. כנראה שהניסיון שבא עם הגיל לא פחות חשוב מההשפעה של הגיל על היכולת.

        - מה שכן, אני חייב לשאול – מתי סופסוף שחקנים ילמדו שכדאי לתפוס את הכדור אפילו אם הם חושבים שזה לא היה פאמבל? אני מתכוון, כמה זה כבר קשה להרים אותו, אפילו אם חשבת ששמעת שריקה, כדי שלא יהיה מצב ששחקן יריב יטייל איתו לאנדזון? אתם שחקנים מקצוענים או לא?

        ג'ון הארבו מאמן בולטימור רייבנס (GettyImages , Nick Laham)
        זמן לעשות מעשה טמפה ביי ולהביא מישהו במקומו. הארבו (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        - שני ק"בים שנפלו השבוע הם מאט ריאן וג'ו פלאקו, שניים שהגיעו לליגה ביחד לפני שלוש שנים ונזרקו למערכה מהשניה הראשונה. גם ארון רוג'רס פתח לראשונה לפני שלוש שנים, ההבדל הוא שהוא ישב על הספסל במשך שלוש שנים נוספות, שנים שבהן היה לו זמן ללמוד את המשחק. אני לא אומר שישיבה על הספסל היא ערובה להצלחה, כמובן – אפשר להושיב את אלכס סמית על הספסל במשך 5 שנים ועדיין לא ייצא ממנו כלום – אבל מישהו צריך לבדוק האם האסטרטגיה של לזרוק ק"בים ישר לכרישים מהיום הראשון שלהם לא עשויה להתנקם בהם בסופו של דבר.

        - וחוץ מזה, כמה כיף יהיה לראות את רוג'רס לוקח את גרין ביי לארץ המובטחת, כשברט פארב צופה מהצד?

        - הניצחון של שיקגו על סיאטל היה מרשים אמנם, אבל אסור להסיק ממנו יותר מדי מסקנות. סיאטל, כמו שכבר אמרנו פעמים מספר, היא קבוצה רעה מאוד, במיוחד כשהיא משחקת בחוץ. אין לה שום כלים ללחוץ על הק"ב או ליצור נקודות בהתקפה במגרש חורפי כמו שהיה בשיקגו השבוע. הסיפור מול גרין ביי הולך להיות שונה לגמרי ויהיה תלוי ביכולת של קו ההתקפה של שיקגו לעצור את הפאס ראש הקטלני של הפאקרס. כמובן, גם בצד השני נראה את אותה משוואה – ובדיוק בשביל זה שילמו הברס בפגרה המון כסף לג'וליוס פפרס – זה הזמן שהוא יחזיר את ההשקעה.

        - רוג'ר פדרר אמר פעם שקשה מאוד לנצח אותו בגראנד סלאמס כי שם זה אומר שצריך לקחת ממנו שלוש מערכות, וזה משהו שמעט מאוד אנשים יכולים לעשות. גם בפוטבול המצב דומה – גם הג'טס וגם הפאקרס נמצאים במצב שבו הם צריכים לנצח שלושה משחקי חוץ ברצף, מול הקבוצות הכי טובות בדיוויז'ן שלהם. במקרה של הג'טס, זה גם אומר לנצח בפעם השניה בכמה שבועות את פיטסבורג – בבית שלה. מתישהו העייפות ואפקט החוץ ישפיעו, אחת משתי הקבוצות הללו לא תהיה בסופרבול, אני מוכן לחתום לכם.

        - לסיום, אני מוכרח לומר שעם כל הכאב על ההפסד הזה בסוף השבוע (וזה כאב, אבל קצת פחות. כנראה שמתרגלים גם לדברים רעים), יש משהו אחד טוב מאוד שכן עולה ממנו. אם מסתכלים על הקבוצות שניצחו, למעט ההצגה של רוג'רס, שבאמת היה משהו מיוחד, הניצחונות היו של קבוצות ולא של שחקנים בודדים. בתור אוהדים, הכי קל לנו להתמכר לתחושה ששחקן זה או אחר ניצח את המשחק ולשכוח תמיד שמדובר בקבוצה. וזה בדיוק מה שראינו השבוע – קבוצות מנצחות. פיטסבורג נתנה חצי ראשון מהגיהנום ואז כקבוצה היא התרוממה מהקרשים וניצחה ביחד. הג'טס הם בכלל רמה אחרת – חבורה מגובשת להפליא שלא נותנת לסטטיסטיקות אלו או אחרות של שחקן זה או אחר להפריע לה. הקבוצות שהסתובבו סביב שחקן אחד – קולטס, פטריוטס, איגלס – כבר לא בפלייאוף, אלו שמשחקות ביחד עדיין שם.

        ג'יימס פריור שחקן פיטסבורג סטילרס מפיל את שחקן בולטימור רייבנס אנקואן בולדין (GettyImages)
        אחרי מחצית של גיהינום, פריור והסטילרס התעוררו ומחצו את הרייבנס (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)