פטריוטס - ג'טס: מי יסתום את הפה?

יש משחקים שכל מילה לגביהם מיותרת. ובכל זאת, כדי ליצור כאילו איזשהו בילד אפ שלא היה שם, רק נאמר שמי שלא מבין את המהות של ההתמודדות בין הפטריוטס לג'טס החל, כפי הנראה, לראות פוטבול אתמול, או לחילופין פשוט לא היה על הפלנטה בחודש האחרון. די אם נספק את הציטוט של טום בריידי מתחילת העונה ("אני שונא את הג'טס") ואת זה של אנטוניו קרומארטי מהשבוע שעבר ("טום בריידי הוא asshole") כדי להבין את משמעות המשחק הזה. עבור ניו אינגלנד (2:14 בעונה הרגילה) והג'טס (5:11) וניצחון 14:16 באינדיאנפוליס בשלב הוויילד קארד) מדובר בהרבה, הרבה יותר מסתם משחק פלייאוף.

הטייט אנדים - על טום בריידי, ווס וולקר ואפילו בנג'ארוויס גרין-אליס ודני וודהד דיברנו מספיק העונה. בעצם, גם הטייט אנדים של ניו אינגלנד ארון הרננדז ורוב גרונקובסקי, מגובים בבטטה הוותיקה אלג'י קראמפר, הוזכרו לא אחת, ובכל זאת - החשיבות שלהם במשחק הזה גדולה. דארל ריוויס ואנטוניו קרומארטי יצטרכו לעבוד שעות נוספות כדי לכסות את חוליית התופסים של ניו אינגלנד, שמתבססת על מסירות קצרות ויארדים אחרי התפיסה. הבעיה מבחינתם היא מערך הטייט-אנדים המוגבר של ביל בליצ'יק, שבו טום בריידי תמיד מוצא שחקן חופשי באמצע. אם הרננדז וגרונקובסקי ימצאו שטחים פנויים בין הליינבקרים לקו האחורי, לג'טס צפוי עוד יום ארוך בפוקסבורו.

ג'יימס סנדרס - בעונתו השישית בליגה ובניו אינגלנד, הסייפטי הוותיק היה כוח משמעותי בתחום החטיפות (שלוש, כולל אחת משמעותית על פייטון מאנינג) והסטות הכדורים (שישה), שיא אישי בשתי הקטגוריות. מארק סאנצ'ז אולי לא ממש מדויק, אבל התופסים שלו, במיוחד בריילון אדוארדס ודסטין קלר, גדולים ויוצרים מיסמאץ' על הרבה הגנות אחוריות, בדיוק כמו בדרייב המכריע באינדיאנפוליס בשבוע שעבר. העונה הסנסציונית של מגן הפינה הרוקי דווין מקורטי עלולה להימחות אם סנדרס לא יהיה מספיק עירני.

1. בראד סמית' ומהלכים גדולים - הניצחון הדחוק של הפטריוטס על גרין ביי שבועיים לפני סיום העונה הרגילה הבליט בעיקר חולשה אחת של ניו אינגלנד - יציאה מפוקוס. בעיטת האונסייד המוצלחת בפתיחה שינתה את כל הדינמיקה של ההתמודדות, וכך הצליח מאט פלין לגרור את בריידי וחבריו למשחק צמוד. זה קרה לה גם בשנה שעברה מול בולטימור, בהפסד הפלייאוף היחיד שלה בפוקסבורו בעשור שעבר, כשטאצ'דאון של ריי רייס ל-83 יארד הפך את המשחק לחד צדדי. גם ניו אינגלנד, למרות דורסנותה, היא קבוצה אנושית. אישית, אני לא חסיד של מהלכי האופשן עם בראד סמית' בעמדת הקוורטרבק, אבל הצלחה שלהם ושל מהלכי טריק אחרים תרגיע את הקהל הביתי ותתן לג'טס מרווח נשימה.

2. התופסים - תוכנית המשחק של הג'טס ברורה: בהגנה לשפר את הפאס-ראש ולהגיע לבריידי, בהתקפה להניע את הכדור על הקרקע ולאכול את השעון, למנוע מהקוורטרבק של ניו אינגלנד להשיג את הכדור. אלא שהג'טס יצטרכו גם למסור, ומארק סאנצ'ז הוא לא המוסר המדויק ביותר. לכן, הג'טס חייבים ניצול מקסימלי של תפיסות, במיוחד מצידו של סנטוניו הולמס, שלא תמיד היה בפוקוס העונה (עיין ערך ההשמטה הקריטית נגד מיאמי).

הבעיה המרכזית של הג'טס אחרי שובו של הולמס מהשעיה הייתה שסאנצ'ז ראה בו מטרה יחידה, פחות או יותר, ושכח את בריילון אדוארדס. דווקא התופס המושמץ הפסיק לשמוט כדורים והפך שוב לטופ-רסיבר, עד שהפסיק לקבל זריקות בכיוונו. ברגע שבריאן שוטנהיימר עשה את ההתאמה הדרושה, אדוארדס ניצח לו משחק עם 100 יארד בפיטסבורג וחזר להיות בורג חשוב שנתן תפוקה מכרעת גם באינדיאנפוליס. סאנצ'ז יצטרך לזרוק הרבה לכיוון של מספר 17 אם הוא רוצה להשיג תוצאות באוויר.

סטיב וות'רפורד - זוכרים את הבועט המרחיק של הג'טס ופרשת הריצה מול גרין ביי? מעבר למהלך הכושל, וות'רפורד הוא אחד הפאנטרים הטובים בליגה, במיוחד כשזה קשור בהצבת הכדור בתוך תחום העשרה יארדים של היריב. הג'טס יצטרכו לבעוט במשחק הזה, וכשזה יקרה, עדיף שלבריידי יהיה כמה שיותר מגרש לעבור.

סביר להניח שרקס ריאן ושוטנהיימר יכינו את הג'טס טוב יותר מאשר למשחק שעבר, אבל לפטריוטס יש יותר כישרון ואפקט פוקסבורו ישוב להיות גורם מכריע - ניצחון לניו אינגלנד