הפועל, הנה אנחנו באים

המראות של הקהל האדום שחגג השבוע את העפלתה של הפועל תל אביב לחצי גמר הגביע יצרו משהו נדיר מאוד בכדורסל הישראלי: רגשות. עם כל הכבוד לזכייה של גלבוע/גליל באליפות ולדגדוגים של הפועל ירושלים, הענף המקומי מאופיין באפאטיות ובאטימות רגשית, והדבר היחיד שיכול לעורר אותנו מהתרדמת המעיקה זה אותו גוש אדום ובוהק, שניתז על פרצופנו כמו דלי של מים קפואים. על אף הטינה הבסיסית שלי להפועל תל אביב ולאוהדיה, כמכביסט ותיק עליי להודות שהקהל האדום בהדר יוסף העלה בי התרגשות ישנה, ובעיקר תחושות נוסטלגיה לימים בהם גילינו אכפתיות אמיתית לכדורסל המקומי וליריבויות המקומיות, כשחיי הכדורסל שלנו לא התנהלו אך ורק מחמישי לחמישי בבירות אירופה המנוכרות. אז תודה לך הפועל שהערת אותנו מהתרדמת והחזרת אותנו לחיים, עכשיו נתפנה לטפל בך במלוא תשומת הלב.

הדבר הראשון שהעלו מראות החגיגות האדומות (מלבד למיצי קיבה) היו רגשות קנאה. חלף הרבה זמן מאז שהזדמן לקהל הצהוב לצהול בכזו שמחה, כי מה לעשות, הסטנדרטים של מכבי הם אחרים לגמרי. אבל אין מה להתנצל או להרגיש מבוכה, במעמדנו הנוכחי זה יהיה מעט פתטי לחגוג העפלה לחצי גמר הגביע, כיוון שעם ארון תארים גדוש בכל טוב, אין לנו באמת סיבה למסיבה עד שהגביע עצמו לא נמצא בידיים של דרק הקפטן ומונף אל על. אומנם אנחנו יכולים להצטער על כך שהניצחון על אשקלון התקבל בטבעיות, אבל אנחנו גם יכולים להיות גאים. לאימפריות, כידוע, יש רף ציפיות אחר. לא ראינו שבאתרי האוהדים של ברצלונה, למשל, הפיצו סרטונים של חגיגות האוהדים מהניצחון מול בטיס בגביע. זה טיבן של קבוצות גדולות: הן לא יוצאות מגדרן מכל ניצחון, אלא פשוט מביטות קדימה.

לא נכחיש, החגיגות האדומות העלו גם מעט חשש. כחובבי ספורט אדוקים זכורות לנו לא מעט דוגמאות בהן הדבר שהכריע משחקים היה התלהבות ואמוציות, וכרגע האדומים נראים טעונים לקרב. הקבוצה רעבה לתארים, הקהל חדור מוטיבציה, ואין ספק שמכבי תהיה חייבת להגיע דרוכה ונחושה למפגש העירוני כדי לא למעוד. אבל אז מגלים שלא מדובר בפחד אמיתי, אלא בחשש מלא בהנאה. ניתן להשוות את הפחד הזה להופעתו של הנבל בסרטי ג'יימס בונד: אתה יודע שהוא יציק, אתה יודע שתרגיש מאוים, אך תחושת המצוקה היא לא אמיתית. מסרט לסרט דמות הרשע הפכה למתוחכמת ולנועזת יותר, אבל ככה גם ג'יימס שלנו, שרק מתמוגג מהאתגר. ככל שהיומרות של האדומים יהיו נועזות יותר, כך נתמוגג יותר למגר אותן. הרי הסוף ידוע מראש.

אם נמשיך עם האסוציאציות מעולם האגדות, הרי שהפועל מרגישה בימים אלה כסינדרלה, וזה בהחלט יפה ורומנטי, אבל עליה לזכור עם מי היא מתמודדת: עם המלכה בכבודה ובעצמה. סינדרלה היא נסיכה ליום אחד, ההתרגשות של לכלוכית מובנת וגוררת רגשות הזדהות, אבל זו שמחה מוגבלת. בחצות הכרכרה תהפוך שוב לדלעת, והקבוצה תחזור למאבקיה בליגה השנייה. מכבי, מנגד, מסתערת על שלב הטופ-16 ומתכוננת למפגשים מול ברצלונה ורומא. מכבי, כידוע, היא האלופה הגאה גם כשהיא הסגנית. זה לא לכבודנו להתרגש מסינדרלה.

עכשיו, כאמור, אחרי שהתפנינו לקראת שובכם, נחמד לגלות שחזרה היוקרה האבודה של מפעל הגביע. שמענו את ההתרסות שלכם ("אנחנו רוצים לנצח את מכבי בגמר, לא בחצי", אמר אחד השחקנים ששמו אינו זכור לי), שמענו את ההתרברבויות שלכם ("אולי לא ננצח במשחק, אבל בטח ננצח ביציעים", הבטיח המאמן), ושמענו גם את אמירות האופוריה על גאוות היחידה ועל האווירה הקבוצתית (האם לשחקן הבית מתן נאור יש גם יכולות ספורטיביות, או שהן מסתכמות בהנפת אצבע לקהל בסיום כל משחק?). אנחנו נעתרים לאתגר ומצפים בקוצר רוח לדרבי, שם נשמח לפרק אתכם ללא תנאי. מההיכרות המוקדמת שלנו עם קבוצתכם, לא נתפלא אם תפסידו כבר בחצי.