סוף עידן הזרים בליגת העל: למה קבוצות מסתמכות על הישראלים?

המחזור ה-16 בליגת העל יכול היה ללמד יותר מכל על מעמד הכדורגלנים הזרים בעונה הנוכחית. 35 זרים בלבד פתחו בשמונת משחקי המחזור. סטטיסטית, מדובר בקצת יותר משני זרים בהרכב פר קבוצה, כאשר הפועל אשקלון מהתחתית הייתה היחידה שעלתה עם חמישה זרים בין ה-11. למעשה, למעלה ממחצית מהזרים הרשומים מצאו עצמם על הספסל או שנעדרו מהסגל מסיבות שונות. גם השורה התחתונה של המחזור עגומה. מתוך 20 שערים שהובקעו בכל המשחקים, הזרים תרמו שני כיבושים (סוארס ודבאלישווילי) ושני בישולים (טלקיסקי ומקרייב) בלבד.

זוהי רק דוגמה מייצגת שממחישה את אחת התופעות הבולטות העונה בליגה – הירידה במעמד ובדומיננטיות של הזרים. בניגוד לשנים עברו, מכבי חיפה והפועל תל אביב נשלטות על ידי הישראלים הבכירים. גם בקבוצות הקטנות יותר, הזרים הפכו לשחקנים משלימים. קרית שמונה, הפועל חיפה, מכבי פתח תקוה ומכבי נתניה הימרו על שלד מקומי צעיר וכלל לא מילאו את המכסה. מדובר בשינוי תפישה בעל אספקטים חיוביים ברמה המקצועית והכלכלית. אפשר להסתכל על זה כחידוש הרומן בין המאמן הישראלי לכדורגלן הישראלי, אבל גם כתופעה שממחישה כמה מהרעות החולות של הקבוצות: מאמנים פחדנים, סקאוטינג כושל ומחשבה לטווח קצר.

כשסורקים כמה מהקבוצות הבלתי נשכחות בכדורגל הישראלי בשני העשורים האחרונים, מגלים מכנה משותף ברור – זרים דומיננטיים שקידמו את הענף והביאו ערך מוסף. בשנות ה-90, לבית"ר ירושלים היה את גרשנייב וטרטיאק ומאוחר יותר גם את פישונט ושאלוי. מכבי חיפה של אברהם גרנט נשלטה על ידי פראליה, רוסו, יעקובו וז'וטאוטאס, הפועל תל אביב ביצעה מסע מופלא באירופה כשבשירותיה כיכבו אוסטרץ, קלצ'נקו והלמאי והדוגמאות עוד רבות. אלא שמאז, חוקי המשחק בכדורגל העולמי השתנו והכדורגל הישראלי עדיין מחפשת פתרונות.

"התקופה שלנו הייתה שונה", מסביר סטפן שאלוי, כיום סוכן שחקנים: "הונגריה, למשל, עוד לא הייתה באיחוד האירופי ולשחקנים היה קשה לצאת החוצה. אז ישראל הייתה אטרקטיבית גם מבחינת משכורות. היום, שחקנים הונגרים יכולים להרוויח כסף גדול יותר בליגה השנייה בגרמניה ואוסטריה. אנחנו לא נחשבים שם זרים והליגה בישראל, למעט קבוצות שמשחקות בליגת האלופות, כבר לא מושכת ולא נחשבת איכותית. לכן הליגה הישראלית פנתה לשווקים זולים יותר מאפריקה ודרום אמריקה".

ואכן כשהעלויות עלו, הליגה התמלאה בזרים בינוניים. בעונת 2007/8 כ-50 אחוז מהזרים בישראל היו מאפריקה, אך מאז המגמה נמצאת בתהליכי שינוי. בקיץ, הגיעו לישראל רק שבעה שחקנים אפריקאים חדשים ומתוכם שניים כבר שוחררו. אחוז השחקנים מהיבשת השחורה נמצא בירידה וזאת, בין היתר, מכיוון שהמשבר הכלכלי הפך שחקנים מזרח אירופאים מהדרג הבינוני לזולים יותר. אלא שעדיין קשה להצביע על שיפור ברמה הכללית. דווקא הגדולות הובילו בשנתיים האחרונות קו מעניין – הבאת זרים בעלות יקרה שנפלטים מליגות אירופאיות בכירות. ההצלחה הייתה חלקית. לצד הברקות כמו ווצ'יצ'ביץ', פאביצ'ביץ' וניבאלדו, גם שמות גדולים וכישרוניים בדמות דה רידר, אילייב, רוקי ואפילו רנגלוב לא הצליחו להותיר חותם משמעותי.

מישל דיין מציע הסבר: "זה לא שהגיעו לכאן שחקנים מובילים מהבונדסליגה. באו שחקני ספסל שקיבלו מעט מאוד דקות משחק ומהם אי אפשר לצפות להוביל ולעשות שינוי". בחלק לא קטן מהמקרים, המעבר מליגה איכותית לליגה בה הקצב, התנאים, האימונים והדרישות נמוכים בהרבה גרם לאותם זרים ליישר קו עם המציאות הישראלית במקום לדחוף קדימה.

הפגיעה בדומיננטיות של הזרים משתקפת קודם כל בדפי הסטטיסטיקה. ברשימת 15 המבקיעים המובילים של הליגה העונה אפשר למצוא שני זרים בלבד (ערפאת ודבאלישווילי) ואילו ברשימה המקבילה של המבשלים יש זר אחד (בלדובלייב). ההסבר מתחיל קודם כל בהגדלת הליגה. הליגה הגדולה מאפשרת לקבוצות הדרג השני מרווח נשימה והן לא ממהרות לשפוך כספים על רכש, זאת לעומת מלחמות ההישרדות והלחצים הבלתי פוסקים בצפיפות של ליגת ה-12. "הגדלת הליגה הביאה למצב של התבססות על ישראלים", מסביר דיין. "קבוצות ששואפת למקומות 8-9 הבינו שהן לא צריכות למלא את מכסת הזרים. נותנים לישראלים צעירים לשחק והם מספקים את הסחורה. זה המצב בקרית שמונה ובעכו".

הצד השני של המטבע הוא הגידול בפערי הרמות בין הגדולות לקטנות, מה שמאפשר גם לקבוצות הצמרת להסתדר ללא זרים. "הפערים בין מכבי חיפה והפועל תל אביב לשאר הליגה לא נובעים מהזרים כי גם הן מסתדרות מצוין עם זר-שניים בהרכב", ממשיך דיין. "לא הזרים עושים את ההבדל, אלא העובדה שלשתיהן יש את הישראלים הטובים ביותר".

במובן מסוים, נראה שלא מעט מאמנים ישראלים מאסו בהליך החיפוש אחרי שחקנים זרים איכותיים. לקראת פתיחת חלון ההעברות בינואר, קיבלו בצוות המקצועי של מכבי נתניה החלטה עקרונית לא להנחית זרים למבחנים ולתת עדיפות לשחקנים מוכרים שכבר שיחקו כאן. בית"ר ירושלים מהווה דוגמה נוספת. בקיץ, נחתו במחנה האימונים של הקבוצה בגרמניה זרים מגוחכים ברמתם. "הגיע לפה שחקן עם כרס, קוקו ומשקפיים. אחד שבכוחות בשכונה לא היית לוקח אותו", סיפר אז שחקן בקבוצה. אורי מלמיליאן הבין עם מה יש לו עסק ופתח את העונה עם חמישה זרים שכבר שיחקו בישראל.

מלמיליאן לא לבד. מתוך 76 השחקנים הזרים שעברו העונה בליגת העל, 24 בלבד הגיעו לאן בפעם הראשונה. כלומר הנטייה היא ללכת על המוכר ולא להמר. שכן רכבות אוויריות של נבחנים שאפילו המאמן לא מצליח לזכור את שמם גורמות בסופו של דבר יותר נזק מתועלת, גם בפן הכלכלי. שאלוי נזכר בסיפור אישי: "כשהגעתי לישראל, הייתי בכושר ירוד והיה לי הרבה מזל שהחתימו אותי. מבחנים זו דרך לא מקצועית לצירוף שחקנים. זו דרך שנועדה לחסוך בכסף".

אלא שהבחירה במוכר על פני "הלא נודע" לא בהכרח מלמדת טובות על המאמן הישראלי. להיפך, היא באה להמחיש חוסר אונים משווע בכל הקשור לסקאוטינג ומעקב אחרי שחקנים. בקיץ, פנתה בית"ר ירושלים לשאלוי בבקשה שיעזור לה למצוא שחקני רכש: "אם הייתי יודע מראש מה בית"ר מחפשת ובאילו עלויות, הייתי יכול לעזור יותר. זה לא מקצועי להגיע לקיץ ולהתחיל לחפש, כי אז השחקנים יקרים יותר. צריך לעקוב אחרי שחקן לאורך זמן, לראות אותו בסביבה הטבעית שלו ולהכיר את השוק. לדעת מתי הוא מסיים חוזה או מתי הקבוצה שלו במשבר כלכלי ומוכנה למכור במחיר נמוך יותר. זאת מחשבה לטווח ארוך ובישראל לא תמיד מתכננים רחוק. כשעובדים בצורה מקצועית יותר, אפשר להביא שחקנים טובים יותר".

הבעיה שעולה מהדברים של שאלוי היא הפונקציה שאמונה על הבאת שחקני החיזוק בישראל. ברוב הקבוצות בארץ, הנטל נופל על המאמן שנעזר במילה של סוכנים וברוב המקרים, מגיע למצב של ניסוי וטעייה. ברוב הקבוצות מערך הסקאוטינג לוקה בחסר עד לא קיים ולטענת ההונגרי, רק מכבי חיפה ואלון חרזי עושים את הדברים בצורה מקצועית. באירופה, האחראי על רכש הוא המנהל הספורטיבי. דמות שצריכה לראות לנגד עיניה את טובת המועדון ולטוות מדיניות לטווח ארוך בעוד המאמן מתפנה להתעסק בהעברת אימונים, בחירת הרכבים וניהול משחק. הרי המאמן, גדול ככל שיהיה, הוא זמני ומרוכז באינטרסים לטווח הקרוב. המועדון, לעומת זאת, קבוע וצריך לחשוב כמה צעדים קדימה.

"צריך להפריד בין המאמן לג'נרל מנג'ר- אילו שני תפקידים נפרדים וסמכויות נפרדות שמתמזגות בנקודות ספציפיות לקראת השלמת סגל השחקנים. כל עוד זה יהיה הפוך, הדברים כאן לא יתקדמו ולא ילכו למקומות מהם באמת נוכל להתפתח", מסביר גיורא שפיגל, שמילא במשך שנה את התפקיד בבית"ר. "מנהל ספורטיבי זה אחד הדברים שהכי חסרים בכדורגל הישראלי. משמעות התפקיד היא דרך של מועדון ומי שנותן למאמן לפעול לפי לחצים, גחמות וסתימת חורים מנהל קבוצה ללא דרך מקצועית וזה פחות או יותר מה שקורה אצלנו. סקאוט? בישראל אין סבלנות לדרך ולכן לתפקיד אין ערך. לא מכירים בו כמשמעותי ומתייחסים אליו כאל תפקיד סמלי של אדם שבא לקחת כסף בלי לעבוד יותר מדי".

אז מה הפתרון? שאלוי מציע זרים צעירים יותר: "שחקנים בני 18-19 שעדיין לא יצאו למערב אירופה. למשל, בהונגריה עלות של כישרונות בגיל הזה היא 100-200 אלף יורו והשכר שלהם לא גבוה. הבעיה היא שמדובר בשחקנים לא בשלים וזה סיכון מסוים. בשביל קבוצות כמו מכבי חיפה שרוצות תוצאות זו אולי בעיה, אבל מועדונים קטנים יותר יכולים להשביח ולהרוויח משחקנים כאלה". דיין מסכים: "עדיף לקחת זרים עם פוטנציאל ולהשביח אותם ואולי להפוך את הליגה לתחנת מעבר".