להתכתב עם הנצח

מעטים הם רגעי האושר המלווים אוהד. רבות כבר נכתב על האכזבות האין סופיות, על מאבקי הקיום, על השגרתיות המונוטונית אל מול רגע אחד של אושר מזוקק, חסר גבולות, אשר נמוג לו ביעף. מתפוגג באותה המהירות שבה הגיע ומנחית אותך חזרה על מסלול השגרה הלא קורצת.

אין ספק, בשנתיים האחרונות ידעו אוהדי הפועל תל אביב רגעי אושר רבים. כאלו ששר ההיסטוריה הספורטיבית לא יכול היה לדמיין טוב יותר. להינצל מירידה לליגת המשנה בכדורגל במחזורי הסיום ולהציג עונה אירופית משוגעת שנה לאחר מכן; לזכות בדאבל מדהים במחזור האחרון דווקא באצטדיון טדי; להתמוגג מנחת כששחקן אדום פורץ אל התודעה העולמית בבעיטת מספרת מדהימה בבמה המרכזית של הכדורגל העולמי. לנצח דרבי ועוד דרבי ועוד דרבי ועוד כמה. אכן חלום.

הבעיה בחלומות שהם זמניים. נעלמים כשמתעוררים בבוקר. ברי המזל מבינינו מצליחים לזכור אותם. אני באופן אישי מכיר כאלו המניחים ליד הכר "מחברת חלומות" כדי שיצליחו, אולי, להעלות את החלום על הכתב רגע לפני שייעלם. גם ההצלחה של הפועל תל אביב בכדורגל תיעלם. הכל זמני ובר חלוף. גוטמן יעזוב בקרוב, מבנה הבעלות ישתנה, שחקנים ימצאו את דרכם לקבוצות בחו"ל או לקבוצות אחרות שישלמו להם יותר. הגלגל יסתובב. הפועל תחזור להפסיד גם בדרבי.

זו בדיוק הסיבה מדוע האסון הספורטיבי בכדורסל נדמה היה חמור כל כך. הפועל תל אביב התרסקה על המגרש בעקבות שנים של ניהול כושל והמבצר היחיד שעוד נותר לה נהרס בהחלטה פזיזה של ראש עיר אטום ומנותק. נדמה היה לרגע כי האדומים יימחקו מההיסטוריה הספורטיבית של מדינת ישראל, והרי ההיעלמות הזו היא הפחד הגדול ביותר של כל אוהד.

הרי מה בסך הכל אנחנו רוצים? המשכיות. לדעת שבשבוע הבא תתמודד הקבוצה במסגרת ספורטיבית כלשהי, שהחברים מהיציע ימשיכו להגיע עם אותה חולצה ואותו מבט – זו רק הכרס שמשתנה לה. השייכות הזו לפרויקט שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו, פרויקט על זמני. מפעל חיים שיימשך הרבה אחרי לכתנו עם דור ההמשך אותו נגדל באדיקות על ברכי האהדה לצבע הנכון. ההתכתבות עם הנצח.

התכתבות זו כמעט פסקה לה. הידיעה כי אנחנו על זמניים לא הייתה עוד מובן מאליו. הדחפורים שלקחו את אוסישקין לא ביקשו להרוס רק את המבנה הרעוע, הם ביקשו לערער את עצם השייכות שלנו להוויה הספורטיבית הישראלית. אבל הם לא הצליחו. מהר מהמצופה, אבל בלי קיצורי דרך, פילסה הפועל את דרכה לחצי גמר גביע המדינה. כאילו לא היו שאול אייזנברג וחולדאי מעולם. גם אם נובס בחצי הגמר וגם אם נעשה סנסציה ונעלה לגמר, זה בכלל לא משנה. רק דבר אחד חשוב. אנחנו שוב כאן, חזקים ואיתנים יותר מתמיד. גם הנכד שלי, אם ירצה, יעודד את הפועל, לנצח.