פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        השבוע של מלך הספינים

        אופירה אסייג, רון קופמן ויניב טוכמן היו רק חלק מאנשי התקשורת שהתגייסו השבוע לקמפיין שמנהל אבי נמני נגד גולדהאר והנהלת מכבי ת"א. אתם תקראו לזה ספין, פז חסדאי סבור שזו הסתה

        יריית הפתיחה למאבק התקשורתי נורתה כבר בידיעת הדיווח הבסיסית באתר וואן. "גולדהאר פיטר את נמני ממכבי תל אביב בטלפון", זעקה הכותרת, שהבהירה את סדר החשיבות בפרטים: לא העובדה שאבי נמני פוטר, אלא שהאקט בוצע בטלפון. המשמעות: המאמן הושפל, כבודו נפגע, איזה אסון. על החתום: אופירה אסייג, אחת מאנשי התקשורת המקורבים לנמני בישראל, זו שכינתה אותו בעבר "המלך היחידי". בידיעה עצמה כתבה אסייג ש"הסמל הכי גדול של מכבי מפוטר בבושת פנים על ידי בעלים זר שהגיע בלי זיקה לכדורגל אבל עם הרבה כסף והחלטות מוזרות". באלו המילים ממש. הכותרת של טור ה"פרשנות" מצד ימין הייתה "מהלך פזיז של גולדהאר" ובו נכתב שהבעלים מנותק וש"האשמה היא על הבעלים". גם הטאלנטים המגויסים חיים רביבו ואייל ברקוביץ' כתבו טורים אישיים, בהם ציינו שהמהלך חסר תועלת. כמובן שבשום מקום לא מוזכר הכישלון המקצועי של המאמן. אתם אומרים ספין? לכנות את זה כ"ספין" זה עלבון ליועצי התקשורת. זו פשוט הסתה.

        במהלך אותו יום סוער קרו לא מעט מקרים מוזרים. בשעות הערב, למשל, נכתב ב"וואן" ש"מאות מאוהדי מכבי תל אביב התאספו בקרית שלום", בעוד המצלמות הראו בקושי 20 משועממים. התחושה הייתה כאילו באתר לא סתם נוקטים עמדה ברורה, אלא אף מנסים באופן נואש להלהיט את האווירה. מ"וואן" כבר מזמן אין ציפיות ליושרה מקצועית או לאמות מידה אתיות, אבל בערב הגיעה מהדורת "חדשות הספורט" ועמה הפתעה מאכזבת. ערוץ הספורט גייס למערכה התקשורתית את רון קופמן, רודף הצדק, שגם הוא רמז שהאשמה היא של הנהלת מכבי, שמורכבת מאנשים ש"אין להם מושג בכדורגל". בסגנונו האלים והבוטה הוא תקף ללא רחמים את ההנהלה, ואמר שההחלטה נקבעה הרבה מראש. כאילו לא עברו 16 מחזורים של כדורגל כושל, כאילו מכבי לא הפסידה בכל משחק חשוב, כאילו אין סיבות מוצדקות לביצוע המהלך. ההחלטה נקבעה מזמן, בפגישה ההיא עם קשטן, ונמני לא באמת קיבל הזדמנות. איזה סקנדל.

        גם שלמה שרף, הפרשן שלכל אורך העונה ביקר בצורה נוקבת את קבלת ההחלטות של נמני כמאמן, בחר להצטרף למתקפה על הנהלת מכבי. למחרת ב"ישראל היום" הוא אפילו התחנן בפני נמני שיישאר בכדורגל. הקורא אוחז בעיתון, קורא את הדברים, ולא מאמין למה שרואות עיניו. מה קרה פה? האם גם שרף נבהל מהמהלך? האם גם הוא עד כדי כך מזועזע שמישהו הצליח לעשות את מה שהוא ניסה בעבר ולא הצליח? מי שלא ראה כיצד קבוצתו של נמני נראתה על המגרש לאורך העונה ושמע את הפרשנויות ביום הפיטורים, עוד עלול לחשוב שזו אכן הייתה החלטה הזויה, שאכן מדובר במאמן מצליח שהיה קורבן של הנסיבות. אז אם כבר מדברים על "רעידת אדמה בספורט הישראלי", אז זה רק מתפקודה של התקשורת בפרשה, ומהדיס-אינפורמציה שהועברה לציבור. ועוד לא אמרנו מילה על פרימו.

        הם לא עיתונאים, הם דוברים

        קשה שלא להניח שמיטב עיתונאי ישראל פשוט מצטטים את משנתו של נמני. זוהי דרכו של נמני, וזוהי דרך התנהלותו מאז ומתמיד: הדלפות חכמות לאנשים הנכונים, ושימוש בתקשורת כדי להגן על האינטרסים שלו. המטרה היא לעצב את התודעה הציבורית, ודובריו משתפים איתו פעולה. פעם העיתונאים עוד היו עושים את זה בצורה מרומזת, היום כבר הבושה אבדה. התוצאה היא שבמקום לשמוע דיווחים הוגנים וניטרליים על הנעשה מאחורי הקלעים - צרכני הספורט שומעים שוב ושוב את הדברים רק מהזווית של נמני, שמבחינתו מנסה לפגוע שוב ושוב באמינות של גולדהאר ולקעקע את דמותו כאדם "מוזר". אכן "מוזר" שבעלים מפטר מאמן כושל.

        זה מגיע מכל הכיוונים. שלמה חסיד מ"טלספורט" רואיין ל"חדשות 10" (תחת ההגדרה "עיתונאי ומקורב לאבי נמני", הגדרה שטומנת בה ניגודיות שערורייתית), והצהיר ש"תקעו לו סכין בגב". לא שמענו מחסיד תזכורת לזה שנמני לא הצליח לנצח אף דרבי בשלוש שנותיו. יום למחרת יניב טוכמן מ"מעריב" דיווח שנמני אמר ל"מקורביו" ש"חודשים אני חי עם חרב על הצוואר", והמשיך את המגמה: רחמים, רחמים על המאמן הלחוץ.

        חשוב לעמת את הדברים עם העובדות: איזה איש מקצוע בספורט המקצועני לא חי תחת לחץ של בעלים? איזה מאמן לא יודע שעתידו תלוי בתוצאות שיביא? מעמדו של אלישע לוי במכבי חיפה, למשל, מעורער לכל אורך הקדנציה שלו, חוזהו מוארך בכל פעם בשנה אחת רק אחרי מתחים גדולים, ובכל זאת הוא מתפקד ומעמיד קבוצה. אלי גוטמן יודע בוודאות שאלי טביב אינו נמנה על מעריציו ושמועות על עתידו מודלפות אחת לכמה שבועות, ובכל זאת הפועל תל אביב מצליחה לתפקד היטב. האם רק נמני המסכן סבל מלחץ? ספק אם איזשהו מאמן בהיסטוריה של מכבי תל אביב זכה לכזה גיבוי מהקהל או לכזה תקציב מהבעלים, והוא עדיין מוצג כקורבן. אין גבול לציניות, אין גבול לחוצפה.

        טוכמן, כמו אחרים, בחר להתמקד בפרשת הדובר עופר רונן, שלטענתו "הונחת על נמני על ידי ההנהלה". רק חסר היה לרמוז שהדובר הוא זה שאחראי לכושר המאכזב של בוזגלו או לחוסר התפקוד של מדוניאנין. אם כבר, אנחנו רק נחשפים לתאוות הכוח של נמני, שמעוניין לשלוט בכל אספקט בקבוצה, ומתקשה לקבל מרות. האם עופר רונן לא מסר לרוברטו קולאוטי? האם אותו דובר אחראי למגינים הכושלים עליהם מכבי שילמה סכומים מופרכים? מה מעניין אותנו הדובר?

        הדיווחים אף טענו ש"אין אנשים שמבינים בכדורגל בהנהלה", אבל שוב, אין טעם להזכיר עם איזו הנהלה שערורייתית אלי גוטמן מתמודד, ואילו תוצאות הוא מביא. אין מה לעשות, עולם הספורט גדוש באנשים אמוציונליים, וצריך לדעת להתמודד איתם. נמני נכשל. (אפרופו אמוציונליות: לו אני הייתי גולדהאר, הייתי מפטר אותו ואת יוסי מזרחי שנייה אחת לאחר שהעוזר הנאמן הצהיר ש"הקבוצה צריכה להתחזק בשחקן או שניים למרכז השדה", בעזות מצח חסרת תקדים. העיקר שהשבוע מזרחי יצא גבר).

        כולם אשמים, חוץ ממנו

        מעניין גם לראות מהו עולם המושגים שבו משתמשים דובריו של נמני: "סכין בגב", חרב על צווארו", "פגיעה בכבודו". זו לא רק דרמטיות מצועצעת, זו לא רק הסטה של הדיון למקומות נמוכים וחסרי חשיבות, זה גם מראה על הלך המחשבה של נמני. זה חושף את האגו העצום שלו, את חוסר יכולתו לקבל ביקורת, ובעיקר את חוסר המודעות העצמית שלו (בעיקר לנוכח העובדה שהמאמן אלי כהן הזכיר השבוע שגם אותו נמני פיטר בטלפון). חוץ מזה, כל עוד מדברים על כבוד ובגידה, לא מדברים על כדורגל.

        האשמה בימים אלה היא על ההתנהלות של גולדהאר. כמובן שהמטרה היא להוריד את הדיון לרמת המוזרות של הבעלים, ולרמוז כאילו הוא פועל ממניעים רגשיים ולא מקצועיים, אבל זה היה צפוי: כך זה התנהל לכל אורך הקריירה של נמני. תמיד האשמה הייתה בצד האחר. הוא ניסה לבטל את הלגיטימיות של כל אדם שהתעמת איתו – בין אם זה איציק זוהר, ניר קלינגר, שלמה שרף או לוני הרציקוביץ'. עכשיו זה גולדהאר ושעיה. ההתנהלות הזאת לא באמת מפתיעה.

        בסופו של דבר, מה בסך הכל קרה? מאמן פוטר. נכון, הסמל נשלח הביתה, אבל אין מדובר בפריצת דרך חסרת תקדים, הרי זו דרכו של עולם. בתחילת השנה, למשל, ראול עזב את ריאל מדריד, כי המאמן החדש החליט שאין לו מקום בקבוצה. ראול אמר תודה רבה, והמשיך את הקריירה במקום אחר. ספק אם מביתו בשאלקה הוא מנהל מלחמה תדמיתית נגד הנהלת ריאל, הוא מעדיף להמשיך את חייו ולהתמקד בכדורגל. אפילו פיני גרשון, המאמן המעוטר ביותר בתולדות מכבי תל אביב בכדורסל, פוטר אחרי עונה כושלת. הוא התמרמר, קצת כעס, אבל קיבל את הגזירה בהשלמה. ככה זה, כולם יודעים שבספורט אין יותר פרות קדושות. המקום האחרון שבו נותרו כאלה, זה בתקשורת.

        הקרקע בשלה

        התחושה האישית שלי היא שרוב הציבור לא קנה את הספינים של התקשורת. זה לא רק כי הקהל התבגר, אלא בעיקר בגלל ששום דבר לא יכול להשכיח את הדבר האמיתי, את היכולת של מכבי תל אביב תחת נמני. גם בטוקבקים, מעוז העממיות, ניתן היה להבחין בתגובות מפוכחות, שמסרבות לבלוע את הלוקשים. יש גבול.

        בנוסף, היה עוד אלמנט חשוב לאחרונה שהכין את הקרקע לעזיבה של נמני, וזה היה מותו של אבי כהן. בטקס הפרידה המרגש ממנו, כשכוכבי מכבי תל אביב לדורותיה התאספו באיצטדיון רמת גן, המורשת של נמני לפתע קיבלה פרופורציות אחרות. היו שם ויקי פרץ ובני טבק, גיורא שפיגל וצביקה רוזן, משה שוויצר וירון עוז, בוני גינזבורג ומוטי איווניר, שמעון מזרחי ואיזי שרצקי.

        זאת הייתה החבורה של מכבי של פעם, שהזכירה ימי זוהר שכמעט נשכחו, ימים יפים ומלאי הצלחות וגאווה. לפתע, על רקע כל ההיסטוריה המפוארת הזאת, נמני נראה רק עוד חוליה בשרשרת ארוכה. הוא אומנם אחד הגדולים בתולדות המועדון, ללא ספק, אבל הקבוצה הייתה שם לפניו, ותישאר עוד הרבה אחריו. יש עבר, ואנחנו בטוחים שגם עתיד. רק ההווה מעט מציק.