בכל זאת, קצת עתיד ורוד לספורט הלבן

בניגוד לשנים האחרונות, קשה למצוא יותר מדי סיבות לאופטימיות בכל מה שקשור לטניס הישראלי בשנת 2011. נדמה שעם פתיחתה של העונה, שחר פאר היא היחידה שאפשר לבנות עליה וככל שהזמן חולף אנחנו מאבדים יותר ויותר טניסאים, כשבמקביל קשה להצביע על כוכבים חדשים באופק.

נבחרת הדייויס ירדה מגדולתה, גם נבחרת הפדרציה. דודי סלע לא יציב, והתוצאה של הרומן החודש בין יוני ארליך לאנדי רם עדיין לא ברורה. באיגוד הטניס יתפללו לפריצות שמחכים להן כבר הרבה שנים, של אמיר ויינטרוב בגברים ויוליה גלושקו בנשים, אבל למה שזה יקרה דווקא השנה?

ובכל זאת, תחילת שנה אזרחית צריכה לשדר אופטימיות, כך שאנחנו בחרנו לדבוק בתסריטים האופטימיים של 2011 וכל שנותר הוא רק להתפלל שענף הספורט המתיימר להיות השלישי בגודלו במדינת ישראל יעשה את הבלתי צפוי וישנה כיוון קדימה.

דודי סלע כבר בן 25 ועדיין אנחנו זוכרים את הפריצה שלו כמאוחרת יחסית. אז מה נגיד על אמיר ויינטרוב שצעיר ממנו בשנה בלבד ועדיין מחפש את נקודת הפריצה? העונה נעקוב לא מעט אחרי ויינטרוב, כי הראל לוי ונועם אוקון כבר פרשו, וחוץ ממנו אין שום טניסאי אחר שיכול למלא בכבוד את החלל שנוצר במשבצת המחבט הישראלי מספר 2. זה חשוב בעיקר לנבחרת הדייויס, אבל לא פחות לטניס הישראלי שצמא להצלחות ולוקה בטיפוח הדור הבא. הצלחה של אמיר ויינטרוב בסבב השנה יכולה להיות נהדרת אבל גם מטעה. נהדרת כי דודי סלע לא מגלה יציבות, וכל חובב טניס רוצה עוד כוח ישראלי שיעשה חיל בטורנירים קצת יותר רציניים מאשר פיוצ'רים זניחים בניגריה או אוזבקיסטן. מטעה כי ויינטרוב הוא עוד "פצצת כישרון" שלא זכתה לטיפוח נכון וראוי, מה שגרם לו כבר לפרוש פעם אחת ולחזור לפעילות רק אחרי שכנועים רבים.

שלמה צורף, שלקח את ויינטרוב תחת חסותו, מאמין שויינטרוב יכול להגיע לטופ 100 של הטניס העולמי, אבל בשביל זה צריך הרבה מזל. אחרי הכל, הסבבים של הטורנירים הקטנים (פיוצ'רים וצ'לנג'רים) מלאים בטניסאים צעירים ומוכשרים שמחפשים את הפריצה, אבל רק המוכשרים במיוחד יכולים להגיע למצב של רצף ניצחונות מול יריבים באותה רמה, מה שיכול לקדם אותם לעבר הטורנירים הגדולים, התודעה שלנו, והמאיה הראשונה בעולם. בכל מה שקשור לווינטרוב, נראה כי החשיפה האחרונה עשתה לו רק טוב. התחילו לדבר עליו בתקשורת בסוף שנת 2010 כשהיה ברור כי הראל לוי ונועם אוקון עומדים לפרוש. לאחר מכן הגיעו שני תארים בסבב הפיוצ'ר שככל הנראה סידרו לו כניסה למוקדמות אליפות אוסטרליה הפתוחה. הזכייה באליפות ישראל, כולל הניצחון על דודי סלע בגמר, הפכה אותו למועמד הראוי ביותר לשחק לצידו של סלע במפגש הדייויס הקרוב נגד פולין, ואת עונת 2011 הוא פתח עם שלושה ניצחונות על יריבים ברמה שלו.

הפנטזיונרים רוצים לראות את ויינטרוב מגיע לטופ 100 בדירוג העולמי, אנחנו לא נהיה חזירים ונסתפק בשנה יציבה בסבב הצ'לנג'ר (היוקרתי יותר מבין הטורנירים הקטנים), עם כניסה להגרלה ראשית בטורניר גרנד סלאם וכניסה אל תוך הטופ 200 בדירוג העולמי. במקרה כזה ויינטרוב יוכל להרשות לעצמו להמשיך ולנסות את מזלו לאט אבל בטוח בסבב במקצועני. בכל מקרה אחר, הוא ככל הנראה יפרוש.

כששחר פאר נמצאת בכושר טוב היא עונה בשמחה על "שאלת הטופ 10", אותה היא כל כך שונאת אחרי הפסדים ובמיוחד בארץ. מה זה בכלל אומר? הרי אם טניסאית אחרת הייתה מפסידה בטורניר מסויים בסוף שנת 2010 היא כבר הייתה בעשירייה הפותחת היום, ואם לוקחים בחשבון את פרישתה של דמנטייבה שעדיין מופיעה בדירוג ואובדן נקודות עתידי של טניסאיות אחרות שמקדימות אותה, שחר פאר למעשה כבר בפנים.

ומה יקרה אם היא תיכנס לרשימה הכל כך מכובדת לשבוע בלבד, גם אז נגיד שיש/היתה לנו טניסאית טופ 10? כדי להפוך את עונת 2011 למושלמת, שחר פאר צריכה לרשום הישג שעדיין לא נראה כאן, הישג שיכול להיות אולי הגדול ביותר בתולדות הספורט הישראלי. היא צריכה להגיע לחצי גמר טורניר גרנד סלאם, ואין סיבה מיוחדת שזה לא יקרה. כל טניסאית טופ 10 ראוייה צריכה להגיע לרמה של חצי גמר גרנד סלאם, ואם זה אכן יקרה – את מי בכלל מעניין אם היא תדורג 11 או 9 בעולם?

פרט לויקטוריה אזרנקה המדורגת 10 בעולם, כל שחקנית אחרת בטופ 10 הנוכחי הגיעה לפחות פעם אחת לחצי גמר טורניר גרנד סלאם (והרוב עשו הרבה יותר), וזה מוכיח שהמדד האמיתי להצלחה טמון בטורנירים הגדולים באמת ולא באותן תחרויות על סך 220 אלף דולר בהן פאר נוהגת בדרך כלל לקטוף תארים. בעונה שבה כל כך הרבה כוכבות פצועות ולא יציבות, הטניסאית הישראלית הטובה בכל הזמנים צריכה לדעת איך לנצל את כל ההיעדרויות ולהשתיק אחת ולתמיד את מבקריה. הגיע הזמן לחצי גמר טורניר גרנד סלאם – אם לא יותר מזה.

בשנים האחרונות לא מפסיקים להתלונן על הקושי בטיפוח דור העתיד של הטניס הישראלי, והטענות העיקריות היו מופנות לנתק ששרר כל כך הרבה זמן בין שני הגופים שמנהלים אותו - איגוד הטניס ומרכז הטניס. בשנת 2010 סיימה מנכ"לית המרכז ג'נין שטראוס את תפקידה, ובמקומה מונה דני גלי. על פניו, מדובר במהלך חיובי שכן השינויים הפרסונליים יצרו חיבור מחודש בין שני הגופים. מצד שני, במרכז הטניס היו עסוקים לאחרונה בעיקר בטיפול בגרעון שנוצר.

בכל מקרה, שיתוף פעולה בין איגוד הטניס ומרכז הטניס יכול להיות מצויין, אבל חייב להוכיח את עצמו. שחקנים שיכולים להגיע רחוק כמו אמיר ויינטרוב ויוליה גלושקו עדיין רחוקים מלקבל תנאים שקולגות שלהם מקבלים ב"מדינות מתוקנות". וחוץ מזה, הגיע הזמן לתכנית ארוכת טווח לכמה שנים טובות שעיקרה הוא טיפוח הדור הצעיר בארץ. נכון להיום, שום דבר לא השתנה ורק שחקנים ממשפחות בעלות אמצעים יכולים להרשות לעצמם להתנהל במקצוענות כדי לנסות ולהפוך לטניסאי צמרת לגיטימיים. הבעיה היא שכרגע השחקנים הכשרוניים הם לא כאלה.

הטיפול בשחקנים צעירים ומוכשרים צריך לכלול מעטפת מקצועית הרבה יותר רחבה. שחקנים צריכים לצאת לטורנירים קטנים באירופה עם מאמנים צמודים ולא להסתובב תחת אש כנופיות ברחובות ניגריה, רק כי שם המחייה זולה יותר. שחקנים צריכים איגוד שידאג לקיים הרבה יותר תחרויות בינלאומיות בארץ, כי האירופאים מסתובבים ברכב ברחבי היבשת לאורך כל העונה ולישראלים אין את הפריבילגיה הזאת. והכי חשוב, שחקנים שכבר עושים קפיצת מדרגה אחת או שתיים צריכים לקבל את כל הסיוע האפשרי כדי לקפוץ את המדרגות הבאות והגבוהות יותר.

אחרי פרידה של שנתיים, הצמד הכל כך מדובר חזר לפעילות משותפת, אבל פתח את 2011 בהפסד כבר בסיבוב הראשון בטורניר בריסביין. השאלה הגדולה סביב אנדי רם ויוני ארליך היא באיזה כושר הם נמצאים כיום, ואת זה נגלה בחודשים הקרובים.

כולם יודעים עד כמה החיבור בין השניים קרוב ועד כמה הם מתואמים, אבל כעת הם חזרו לסבב הזוגות כשחקנים לא מדורגים בטורנירים הגדולים, מה שיקשה עליהם מאוד לפרוץ חזרה לצמרת. בבריסביין, למשל, הם קיבלו הגרלה קשה בסיבוב הראשון והודחו, ונראה שגם בשבועות הקרובים הם יצטרכו להתמודד עם הגרלות מהסוג הזה. צריך לזכור שמדובר בשני טניסאים שכבר עברו את ה"הגיל המושלם להישגיות", ולמרות שמדובר במשחק זוגות שהוא פחות מפרך, עדיין כל ספורטאי שנכנס לעשור הרביעי בחייו צריך לאזור אנרגיות מיוחדות כדי להצליח ולשמור על יציבות. תוסיפו לזה את הפציעה שממנה החלים יוני ארליך ותקבלו הרבה מאוד סבלנות, שלנו כמובן, כלפיהם.

ובכל זאת, כבר ראינו בטניס שנסיון תורם הרבה, על אחת כמה וכמה בטורנירי הזוגות. זה אומר שבמקביל לסבלנות, אפשר גם לצפות מאנדי ויוני לעוד הישגים בסבב העולמי. אחרי הכל, מדובר בצמד שכבר זכה בטורניר גרנד סלאם. אם לא זה, אז לפחות שיצילו את נבחרת הדייויס כדי לראות לפחות עוד פעם אחת את הבית העליון בקריירה שלהם.

הרבה מבקרים נהגו לעקוץ בשנים האחרונות את שחר פאר, שכביכול החליפה לא מעט מאמנים, אבל מסתבר שגם המחבט מספר 1 שלנו בגברים לא דגל ביציבות בכל מה שקשור לצוות המקצועי. פעם שלמה צורף היה מאמנו של דודי סלע, עד שעבר לעשות זאת בשלט רחוק. לאחר מכן סלע הטיס איתו לחו"ל את חברו יואב שב, בעיקר כדי להתגבר על הבדידות. החיבור בין סלע לעמוס מנסדורף בהמשך נראה כרציני וחיובי, אבל לא החזיק יותר מדי זמן. כיום, הראל לוי נחשב למאמנו של דודי סלע, וגם הוא לא מתכוון להסתובב איתו יותר מדי בחו"ל.

דודי סלע הוא אחד הטניסאים היותר מוכשרים במאיה הראשונה בעולם, שעמה הוא נמנה בצדק מוחלט. מצד שני, נראה כי חוסר היציבות שלו בשנתיים האחרונות הושפע בעיקר ממחסור במעטפת מקצועית ורפואית, ואולי אפילו מזלזול באימונים. אם הראל לוי לקח על עצמו את תפקיד המאמן, יכול להיות שדווקא הוא בתור מי שמכיר את סלע כל כך טוב, יידע איך לעשות את השינוי. מצד שני, יכול להיות שזה עוד סוג של "גימיק", והרומן הזה יסתיים מהר מאוד.

סלע לא נראה טוב בגמר אליפות ישראל שבו הפסיד לויינטרוב, וגם פתח את העונה בסבב המקצועני בהפסד מול יריב קשה בסיבוב הראשון בבריסביין. בדירוג הקרוב הוא יאבד נקודות יקרות בגלל הדרך הטובה שבה פתח את 2010 (חצי גמר בטורניר שנאי), אבל לזכותו יאמר שחוסר היציבות שלו באותה שנה, שבה הוא רשם רק ניצחון אחד בסבב הגרנד סלאם והודח בסיבובים הראשונים בהרבה טורנירים אחרים, יוכל לשרת אותו בשלבים היותר מאוחרים. בתסריט האופטימי, דודי סלע אמור להיות השנה בשיא הכושר שלו מבחינת הגיל ולחזור לרשימת 50 הטניסאים הטובים בעולם, עכשיו רק נותר לקוות שיהיה מישהו ש"ימשוך אותו באוזן" בדרך לשם.