זו המורשת של נמני

כנראה שאלוהים רצה לפצות את הטיפשים ונתן להם קול גבוה, אחרת אי אפשר להסביר את עוצמת הדציבלים של חמשת האוהדים שהתיישבו בשורה מעליי אתמול (רביעי) באיצטדיון רמת גן, כשקולם הרעיד בחוזקה את תחתית שער 3 והדהד לכל עבר. בדיעבד, אני מצטער שלא צילמתי אותם. חשוב שתראו אותם. את פרצופיהם הזועמים, את ידיהם המונפות, את הבעתם הרושפת. אלו אנשים שביום יום אתם רק שומעים עליהם - כל אותם מעריציו העיוורים של אבי נמני שמכנים את עצמם "אוהדי מכבי תל אביב" – אבל אלו לא סתם דמויות נעלמות, אלא אנשים בשר ודם, כאלו שאתם נתקלים בהם בכבישים, בתור לסופר, בצבא ההגנה. אלו אנשים מסוכנים, מעוררי אימה, נטולי היגיון. לכל אורך המשחק הם קיללו את שחקני הקבוצה, איחלו דברים נוראים למנכ"ל עוזי שעיה, ולבסוף הובילו את קריאות ה"אולה" על מהלכי מכבי פתח תקוה, שהביסה את קבוצתם האהודה 1:4. זה רק אחד הדברים שאבי נמני הותיר אחריו בקבוצה השבורה, עוד דבר שהוא לא יכול להתגאות בו.

לא הרבה אוהדי מכבי תל אביב הטריחו את עצמם אתמול לאיצטדיון רמת גן, למשחק גביע הטוטו ביום סוער וגשום, אבל אלה שכן הגיעו ידעו שמדובר באירוע היסטורי. המשחק הראשון ללא אבי נמני אמור היה לגלות לאן מועדות פניה של הקבוצה, ובעיקר לחשוף את דעת הקהל בקרב אוהדיה המסורים. כרגיל, קולם של הקיצוניים נשמע למרחוק. המיעוט הפנאטי קילל ללא הרף, גידף את גפני ואת בוזגלו ואת קולאוטי, השמיץ את ההנהלה ואת גולדהאר, השפריץ לכל עבר שנאה ותסכול - אבל ניכר היה שמדובר בקומץ נטול גיבוי אמיתי. אוהדיה האמיתיים של מכבי תל אביב (אלה שלא נכנעו לספינים התקשורתיים) עדיין המומים, מתקשים לעכל את הבשורה וחוששים מהעתיד לבוא, אבל הם לא איבדו תקווה. הם עדיין ניסו להשיב מלחמה, עודדו בכל כוחם את הקבוצה, אבל בסופו של דבר הבינו שמדובר באתגר גדול. על הטיפשים עם הקול החזק עוד אפשר להתגבר, אבל קשה למחוק נזק מקצועי עם תשתית כל כך עמוקה.

עם כל הכבוד לאוהדים, הקבוצה עדיין תלויה בשחקניה, וכרגע פניו של המועדון המפואר זה חבורת שחקנים מעוררת רחמים. זה מה שאבי נמני הותיר אחריו: לא רק אוהדים מפולגים ומבולבלים, אלא בעיקר קבוצה חלשה ומפורקת, ומועדון שמתקשה להתאושש מהנזק שהוסב לו. אף אחד לא מערער על העובדה שנמני היה הסמכות הבלעדית במכבי (אולי מלבד לשחקן או שניים שהונחתו עליו על ידי הבוס), אף אחד לא מערער על העובדה שזו קבוצה בצלמו, שנבנתה על ידיו, שאומנה בשיטותיו, שהייתה נתונה למרותו – וככה היא נראית. זה פשוט מעציב לראות כל כך הרבה שחקנים מוכשרים שלא מוצאים את מקומם, כל כך הרבה כדורגלנים מלאי פוטנציאל שפשוט מתבזבזים ומתבזים.

התקווה שאפקט המאמן החדש (איציק עובדיה?) תשפיע לחיוב על השחקנים התבדתה. גם התקווה שמורשת נמני מצווה על השחקנים להתעלות ברגעים לא חשובים כמו גביע הטוטו התגלתה כחסרת בסיס. אפילו ההנחה ששער מוקדם למכבי מעניק ביטחון לשחקניה ומשחרר אותם, גם היא התבררה כלא נכונה. אך האומנם כלום לא יעזור? הנטייה בתקשורת ביומיים האחרונים היא לרחם על היורש של נמני, שיצטרך להתמודד עם קבוצה חלשה מנטאלית, אך האמת היא אחרת. יש חומר שחקנים עם פוטנציאל אדיר, יש קהל ענק שצמא להצלחות, עכשיו רק צריך מאמן. מאמן עם דרך, מאמן מקצוען, שפשוט יודע מה לעשות, זה הכל. נדמה שכל אלטרנטיבה תהיה עדיפה על קודמתה, אבל במצב הנוכחי עדיף שזה יהיה דמות שמגיעה מתוך המועדון, מישהו שמכיר את המורכבות שלו ואת צרכיו, מישהו שיזכה לחסד ולתמיכה מהקהל (משמע – יספוג קללות ורטינות מהיציעים לא אחרי 20 דקות מקרטעות, אלא אחרי 70). מבין המועמדים הרלוונטיים, מוטי איווניר נראה כמו האיש המתאים למשימה.

אך גם המאמן הטוב בעולם יתקשה לתפקד עם העדר הקטן והרועש שעדיין מתעקש להישאר נאמן לנמני ולהזיק למכבי. מבט חטוף על עיניהם המזוגגות רמז שאין להם את היכולת לגבש דעה עצמאית, ושלמעשה הם מקבלים הוראות מלמעלה. אם כך, סביר להניח שנמני, האיש שמכבי תל אביב כל כך יקרה לו, יכול להשתיק אותם במחי מילה אחת. האם הוא יעשה זאת? האם יגלה את גדלות הנפש? זה לא יהיה פשוט, וסביר להניח שבזמן הקרוב הוא ימשיך לפשפש בעבר, אך לצערו או לשמחתו, הקבוצה ואוהדיה כבר עם הפנים קדימה. עכשיו רק נותר לברר אם הוא יצליח להרפות את ידיו, ויעזור לה להשתחרר לחופשי.