נגיד שיש לכם כוכב-על ששווה מאה מיליון דולר. הוא נפצע בתחילת העונה, וכולם כבר אומרים על העונה שלכם קדיש. בלית ברירה אתם מכניסים במקום איש המיליונים את המחליף, איזה פלוני אלמוני, וזה מדהים את כולם ולוקח אתכם עד הגמר האזורי. שם הוא נפצע באמצע המשחק. איש המאה מיליון, שכבר החלים בינתיים, נכנס ומוביל אתכם לעוד הפתעה מרעישה ולמשחק הגדול. עכשיו יש לכם כאב ראש מהסרטים: מי יפתח במשחק הגדול? ההתלבטות של הניו אינגלנד פטריוטס נמשכה שלושה ימים. ובסוף? כנראה שביל בליצ'יק, מאמן הפטריוטס, מכיר את האמרה הישנה: אתה רוקד עם מי שהביא אותך. ועם כל הכבוד לתפקודו המופתי של דרו בלדסו בגמר האזורי מול פיטסבורג, מי שהביא את הפטריוטס עד הלום הוא טום בריידי, שחקן השנה השנייה שמעטים בלבד הכירו עד עונת הסינדרלה החלומית שלו.
ההחלטה מרגישה נכון, והיא תואמת את ניחושם של רוב הפרשנים והאוהדים. היה נחמד לחשוב שהשיקול היחיד שפעל כאן הוא המשחק הגדול עצמו, אבל רוב הסיכויים שזה לא המצב. זריחתו של בריידי העלתה שאלה רצינית לגבי עתידו של בלדסו בקבוצה בשנה הבאה - מצב מוזר לקווטרבק כוכב שרק בתחילת העונה חתם על הארכת חוזה של מאה מיליון דולר לעשר שנים. בלדסו כבר היה בסופרבול פעם אחת (בעונת 96', מול הגרין ביי פאקרס), וארבע ממסירותיו נחטפו אז. עוד הופעה כושלת עלולה להדביק לו תווית של לוזר במשחקים מכריעים ולהקשות מאד על מציאת קבוצה שתיקח אותו ואת החוזה הענק שלו - בהנחה שניו אינגלנד אכן תחליט להמר על העתיד שלה עם הסינדרלה הצעיר בריידי. זה, והאפשרות שבלדסו יפתח וייפצע בצורה רצינית, בהחלט עשויים להיות אחד השיקולים שהביאו את בליצ'יק לתת את הכדור לבחור הצעיר כדי שיסיים את מה שהחל.
הדרך לניו אורלינס
קשה להיזכר בסינדרלה כמו ניו אינגלנד בשנים האחרונות. אמנם, אטלנטה פאלקונס הדהימה את כולם והגיעה לסופרבול ב-98', אבל איכשהו זה לא אותו דבר. קשה לדמיין נתוני פתיחה גרועים יותר מאלה שהיו לביל בליצ'יק, הגאון ההגנתי שמאמן את הפטריוטס. 16 שחקנים שנאספו בעיקר מפחי הזבל של הקבוצות האחרות ועלו בממוצע רק מעט יותר משכר המינימום של הליגה. התופס טרי גלן, היחיד שנתפס בתחילת העונה כנשק לגיטימי, הורחק לארבעת המשחקים הראשונים בשל שימוש בסמים, ומאז שחזר הצטיין בעיקר בלהגדיר מחדש את המושגים "סוציומט" ו"סרטן בגוף הקבוצה". כוכב העל היחיד של הקבוצה, הקווטרבק דרו בלדסו, נפצע במשחק השני עם כלי דם קרוע בריאה. גם לפני כן לא ציפה איש שניו אינגלנד תהיה תחרותית במיוחד, ועכשיו בכלל התחילו אנשי בוסטון והסביבה להתפנות להוקי וכדורסל. את טום בריידי, הקווטרבק המחליף, זה לא עניין. הוא נכנס לנעליו הגדולות של בלדסו והוביל את הקבוצה שלו למאזן 3:11 בהנהגתו בעונה הרגילה, אליפות בית המזרח של ה-AFC ועלייה אוטומטית לסיבוב השני בפלייאוף.
במשחק ההוא, ניצחון מפוקפק 13:16 על האוקלנד ריידרס, חברו השלג והשופטים להמשיך את האגדה של הפטריוטס 2001, אבל במשחק הבא, גמר ה-AFC, לא נזקקו הפטריוטים לשום פוקסים. הם שלטו במשחק ללא עוררין, שיתקו את התקפת הסטילרס והפגינו עליונות מוחלטת בקבוצות מיוחדות - כל החלק שקשור בבעיטות פתיחה, בעיטות הרחקה, שערי שדה וכיו"ב - כדי לרשום ניצחון 27:17. אז למרות שאין אדם שפוי שמהמר על הפטריוטס מול הסיינט לואיס ראמס האימתנית (ועם דייויד, שאף אחד לא חושב שהוא שפוי גם ככה, הסליחה), עדיין חייבים להודות שהפטריוטס הגיעו לכאן בזכות. בזכות מאמן מבריק שמפיק את האמא של המקסימום מהכלים שיש לו; בזכות שורה של שחקנים, כמו הרץ האחורי אנטויין סמית' ומגן הפינה טרל באקלי, שניצלו את ההזדמנות לשקם את הקריירה הדועכת שלהם; אבל לא פחות מכל גורם בזכות קווטרבק צעיר עם ביצים משיש, שלקח קבוצה מהמיץ של הזבל והביא אותה למרחק בועה או שתיים מהקצף של השמפניה. אז בזכות ההישג הזה, ואולי גם בזכות העובדה שאף אחד לא יכעס עליו אם הקבוצה שלו תובס כצפוי (שער ההימורים עומד על 14 נקודות לראמס), מרשה לעצמו בליצ'יק לעשות את הדבר הנכון, ולעלות על רחבת הריקודים עם זה שהביא אותו.